האם חסן פיקר הוא האויב הגדול של השמאל האמריקאי או ההזדמנות האחרונה שלו?

חסן פיקר הוא שם שאי אפשר להתעלם ממנו. לא בגלל ניצחונות פוליטיים או חקיקה, ולא בזכות הישגים בתחומי הספורט או החלל. אלא בזכות היכולת שלו לתפוס תשומת לב — ולהשאיר אותה ממוקדת בו. לדעותיו, הוא נחשב לאחד הקולות המסוכנים ביותר בפוליטיקה האמריקאית, ולדעות אחרים — לאחד הישרים והאותנטיים ביותר.

פיקר, מרקסיסט מוצהר, הוא אחד הקולות הרועשים ביותר בשמאל האמריקאי. במה הוא משתמש כדי להפיץ את מסריו? ערוץ הטוויץ' שלו, שבו הוא משדר כשמונה שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. קהלו צעיר ובעיקר גברי, והוא נוקט בגישה ישירה, לעתים גסה, אך ללא ספק משפיעה. לא מפתיע שכתבות עליו מופיעות אחת לכמה ימים — כותרות כמו "מוח פרוגרסיבי בגוף שנועד ל'מנוספירה'" מופיעות מעל כתבות בניו יורק טיימס. מגזין Time כלל אותו ברשימת 100 היוצרים המובילים. כל אלה הסבו את תשומת לבם של גורמים במפלגה הדמוקרטית, שמנסים להפוך אותו לנטל עבור המועמדים שהוא תומך בהם. הם מצביעים על הערות פוגעניות או בלתי הולמות שהוא השמיע במהלך השנים כהוכחה לכך שהוא "רעיל" מדי מכדי להיות מזוהה איתו.

אז נפגשנו לשיחה.

דיברנו על הסיבה ש-Fox News לא מפסיקה לסקר אותו — ולמה הוא רואה בכך מתנה. דיברנו על הקרעים האידאולוגיים בתוך המפלגה הדמוקרטית, על עמדותיו האמיתיות בנוגע לישראל ולציונות, ועל הסיבה שכולם ממשיכים לדבר עליו. "אנחנו בשבוע הרביעי עכשיו", הוא צוחק. "למה אתם עדיין מדברים עליי? אני לא רלוונטי". אנחנו לא מסכימים.

פיקר הוא לא סתם עוד פוליטיקאי או פרשן. הוא תופעה תרבותית שמעוררת מחלוקת עצומה. מצד אחד, יש מי שטוענים שהוא מחבל במאמצי השמאל להשיג תמיכה רחבה יותר בקרב הציבור האמריקאי. מצד שני, יש מי שמאמינים שהוא דווקא מחזק את השיח הפוליטי בכך שהוא מאתגר מוסכמות ומציג אלטרנטיבות נוקבות. האם הוא האויב הגדול של השמאל, או דווקא ההזדמנות האחרונה שלו לשינוי אמיתי?