בבוקרי שבת המוקדמים בביתם שבאורבנה, אילינוי, היה דוד וולאס מעיר את אחותו הקטנה, איימי, בכוח. הוא היה נחוש בדעתו שלא לפספס אף רגע מהקריקטורות האהובות. השניים היו מתמקמים מול הטלוויזיה, ממתינים שהאותיות הצבעוניות יהפכו לתוכנית "Road Runner Show". דוד, מלא אנרגיה וחסר סבלנות, היה מתפרש על השטיח, ואיימי הייתה יושבת מאחוריו על הספה הירוקה והמגרדת.
יותר מחמישים שנה חלפו מאז, אך איימי עדיין נזכרת בחוויה החושית של אותה ספה. היא הייתה קשה ומגרדת, אך למרות זאת, היא ישבה שם באדיקות ובשמחה כחלק מהטקס המשפחתי שלהם. אמם, סאלי פוסטר, תיארה את הסצנה כך: "איימי בילתה את בוקריה בצפייה בדוד צופה בטלוויזיה". אך התיאור הזה אינו מדויק לחלוטין.
מעבר להיותו סיפור על מסורת משפחתית, מדובר גם בזיכרונות ילדות שמעצבים את מערכת היחסים בין אחים. עבור איימי, הספה הירוקה הפכה לסמל של אחוות ילדות, של רגעים פשוטים אך משמעותיים שמחזיקים מעמד לאורך שנים. למרות שהזמן חלף, החוויה נשארה חקוקה בזיכרונה, עדות לכוחם של המנהגים המשפחתיים ולגעגוע לימי הילדות.