הפרק החמישי בעונה החמישית של 'הבנים' מגיע עם אזהרת ספויילרים מראש. הסיפור הלא ליניארי שלו מקשה על ההתחלה, שכן הוא מציג יום אחד מנקודות מבט שונות של הדמויות. חלק מהסיפורים מוצלחים יותר מאחרים, אך יחד הם יוצרים מנה מבולגנת ולא אחידה. עם זאת, אחד הסיפורים הצליח להפתיע ולרתק.
הסיפור הראשון עוקב אחר פירוקרקר, שמתחילה לבגוד באמונתה ובאנשים היחידים שבאמת אכפת להם ממנה. במקביל, בלאק נואר מאבד את המנטור שלו (בגילומו של אדם ברוק, שמביא לא מעט הומור) בעקבות האלימות הקטנונית של דיפ. קטע מביך נוסף עוסק בטראור, שמשלב בין תשוקותיו הגופניות לבין אהבתו לשוקולד.
סיסטר סייג מוצגת כאדם החכם בעולם, ובעקבות כך היא מנסה לתמרן את האשליות ולהתחיל מלחמה עולמית. אם זו התוכנית הטובה ביותר שלה, אפשר לוותר עליה בשקט ולהסתפק ב-IQ נמוך יותר.
החלק האחרון עובר לזווית הראייה של סולדיר בוי, שחוקר את סטן אדגר כדי למצוא את מנת ה-V1 הנכספת. השניים מגיעים לביתו של מר מרתון (בגילומו של ג'ארד פדלקי, שותפו ל'סופרנאטורל'), שם הם מגלים סרטים ברמה של 'מאדאם ווב' ורמזים לאן לחפש את ה-V1 הבא. מר מרתון, שאינו מציע דבר מלבד קוקאין, נוסטלגיה וחלומות, חושף כי אחד החלומות שלו הוא להרוג את הומלנדר ולעצור את תוכניתו להשתלט על העולם כאלוהים חדש. סולדיר בוי, שהפך פתאום לאביו של מרתון, לא מאמין לו, והאלימות פורצת.
אני צפיתי בכל 15 העונות של 'סופרנאטורל' מרצוני החופשי (חובבנית לסבול), והייתי נרגש לראות את פדלקי וקולינס חוזרים לשחק לצד אקלס. לצערי, אני לא חסין לחלוטין מפני גירוי עצבי. למרות שהופעותיהם משעשעות, הן מוחלשות על ידי הופעות האורח המפתיעות בקטע, שמרגישות כמו גרסה מחודשת ל'זה הסוף'.
'ידוענים שאומרים דברים שלא מתאימים לדמותם הציבורית' היה מצחיק לפני 13 שנים (גם אני נהניתי מ'זה הסוף!'), אך כיום זה נדוש. העונה החמישית כבר עמוסה במילוי מקום, והקטע הזה הוא רק עוד רעש מיותר. סת' רוגן, קומייל נאנג'יאני, ויל פורטה, כריסטופר מינץ-פלסה, קרייג רובינסון – אני אוהב את כולם, אך הטריק הזה התיישן. אולי בצפייה חוזרת בעונה אני ארגיש אחרת, אך כרגע קשה לי לבלוע את זה. קשה לי לקנות את המעבר של 'הבנים' לקלישאות קומדיה מילניאליות, לאחר שהייתה לה כל כך הרבה עוקץ בעבר. ייתכן שאני סתם קשיש השבוע, אך התחושה היא שהסדרה מאבדת את הדרך שלה.