בכתבה זו, חלק ממדור חדש בשם הרגלי האזנה, נחשוף את המוזיקה והנושאים המוזיקליים שמעסיקים אותי לאחרונה. אך לפני הכל, חשוב להבין איך תעשיית המוזיקה מנצלת אותנו באמצעות יצירת 'אמנים מפורסמים' באופן מלאכותי.
הפעם הראשונה שחשתי שאני נמכר על ידי תעשיית המוזיקה באופן שלא הרגיש אותנטי הייתה עם הופעתה של אוויל לאבין. היא הוצגה כ'אנטי-בריטני' – גסה, חצופה ופאנקית, עם הופעה שונה מכל מה שהיה מקובל באותה תקופה. היא לבשה גופייה לבנה ומכנסי קרגו במקום ספנדקס צמוד, והציגה 'גישה' שנמכרה כתרבות נגד. זו הייתה דרך צינית במיוחד לשווק כוכבת פופ חדשה, אך באותה תקופה, הטקטיקה הזו עבדה: להתייחס לבני נוער כאל טיפשים היה שיווק יעיל. כשהבנתי מספיק על המוזיקה ועל עולם התעשייה, התחלתי לזהות את הסימנים לאמנות מלאכותית בכל מקום: מהמרד הקלוקל של Good Charlotte ועד ל'מגניבות' המלאכותית של Bow Wow.
כשהייתי ילד, לא היה לי מונח לזה, אבל ניסיתי לתאר את מה שמכונה היום תעשיית הצמחים – תופעה שבה אמנים נוצרים ונמכרים לציבור באופן מלאכותי, לעיתים קרובות תוך הסתרת האמת מאחורי הקריירה שלהם.
הנה דוגמה אחת מרבות: הקליפ של אוויל לאבין ללהיטה הראשון, Complicated:
"אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי..."
— אוויל לאבין, Complicated
אז מה באמת עומד מאחורי ההצלחה המסחררת של אמנים כמו אוויל לאבין? האם מדובר בכישרון אמיתי או בתוצר של תעשייה שמבינה בדיוק איך למכור לנו חלומות? התשובה מורכבת, אך ברור שתעשיית המוזיקה לא תמיד פועלת לטובת האמנות או הצרכנים שלה.