סרטו החדש של מייקל ג'קסון: ביוגרפיה חלולה או ניסיון מסחרי נצלני?

הסרט 'מייקל' הוא כישלון קולנועי מובהק. זו עובדה שצריך לקבל מיד. במקום לספר סיפור, הוא מנסה לשחזר רגעים מוכרים שכבר ראינו פעמים רבות. במקום סרט ביוגרפי אמיתי, הוא מציע חוויית קריוקי קולקטיבית באולם קולנוע, שבה מעריצים שרים יחד את להיטיו של מייקל ג'קסון. המטרה האמיתית של הסרט היא אחת בלבד: להזרים כסף רב לידי יורשיו של הזמר המנוח, בדומה לסרטים חלולים אחרים כמו 'רפסודיה בוהמית' או 'ברוס ספרינגסטין: הנוסע הנצחי'.

במרכז הסרט עומדת דמותו של מייקל ג'קסון, אך לא כפי שהייתה באמת, אלא כגרסה מעובדת ומקוצצת של עצמה. הסרט, בבימויו של אנטואן פוקה (שכאילו 'מביים' אותו), עוקב אחר עלייתו לבמה של ג'קסון, החל מהיותו ילד פלא בקבוצת ה'ג'קסון 5' (בגילומו של ג'וליאנו ולדי) ועד להפיכתו למלך הפופ (בגילומו של ג'עפר ג'קסון, אחיינו של הזמר).

הסרט מתמקד בעיקר בתקופות מסוימות בחייו של ג'קסון, תוך התעלמות מכל מה שלא מתאים לנרטיב הרצוי. תקופת ה'מוטאון' וההצלחה המוקדמת מסופרות באמצעות מונטאז'ים מהירים, תוך הדגשה כפייתית של רגישותו של מייקל וחוסר יכולתו להתחבר לאנשים בשל אביו הדומיננטי ולחץ חיי הבמה. בהמשך, הסרט מנסה לשחזר את הקסם מאחורי יצירת אלבומיו המפורסמים 'Off the Wall' ו-'Thriller', תוך שהוא ממשיך להדגיש את אותה תמה חוזרת: מייקל הוא אדם רגיש ומנותק.

הסרט מציג את ג'קסון כדמות שטוחה, כמעט סטריאוטיפית, תוך התעלמות מכל מורכבותו האמיתית. הוא מוצג כמעין דמות על-אנושית, כמו גיבור-על מ'מארוול', עם אזכורים דקים לניתוחים פלסטיים, להתמכרות לכדורי כאבים ולפיקסציה שלו על פיטר פן, המופיעים כמו 'אסטרואידים' להנאתם של המעריצים הגדולים ביותר. גם אם סרט שצולם בשיתוף פעולה עם עזבונו של ג'קסון, הידוע בהגנתו הקנאית על מורשתו, לא היה אמור להתמודד עם טענות ההטרדה המינית שהופנו נגדו, עדיין היה ניתן לספר סיפור מעניין ומעמיק על אחת מהאמנים הגדולים והמרתקים ביותר בהיסטוריה. אך במקום זאת, ג'קסון מוצג כאידיאה בלבד, גרסה מעובדת שנועדה לטשטש את כל מה שלא נוח לראות.

מבחינה קולנועית, הסרט הוא ניסיון ציני ומזעזע. מצד אחד, קל להבין שסרט גיבורי-על נועד בעיקר למכור צעצועים וסחורה, אך סרט ביוגרפי אמור לעשות יותר מזה. 'מייקל' מטפל באמן הגדול כאילו היה דמות בדיונית, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מהמורכבות האמיתית של חייו ומורשתו. במקום לספר סיפור אמיתי, הוא הופך להיות עוד ניסיון מסחרי לנצל את שמו של ג'קסון למטרות רווח, תוך שהוא מותיר אחריו תחושה של החמצה קולנועית וכבוד מעט.