בשנת 2003, כשיצא לאור הרומן 'השטן לובשת פרדה' מאת לורן וייסברגר, ניסתה הסופרת בכל כוחה להרחיק אותו מהמציאות. בראיון ל'Publishers Weekly' היא טענה כי הספר מבוסס על סיפורים ששמעה מחברותיה שעבדו בעולם האופנה והפרסום. 'רבות מחברותיי עבדו בהוצאה לאור, במגזינים, ביחסי ציבור או בפרסום', אמרה. 'סיפורי האימה זהים בכל העולם'.
הסיפורים האפלים הללו התרחשו במגזין 'ווג', תחת עינו הפקוחה של אנה וינטור, העורכת הראשית של המגזין באותה תקופה. דמותה של וינטור שימשה השראה לדמותה הבדיונית של מירנדה פריסטלי, העורכת האימתנית ברומן. כיום, הספר, הסרט, המחזמר והסרט השני הפכו לתופעה תרבותית עצומה, הרבה מעבר לכל השמועות שהתלוו ליציאתו לאור.
בחודשים האחרונים, לקראת הקרנת הבכורה של 'השטן לובשת פרדה 2' במאי 2024, פרסם 'ווג' עשרות כתבות הקשורות לסדרה. שינוי זה ביחס המגזין לספר מהווה ניגוד חד לעמדתה של וינטור בשנת 2003. באותה תקופה, וינטור נקטה בקו תקשורתי זהיר ומרוחק. במאמר של דייוויד קר מ'ניו יורק טיימס', שסקר את הצעדים שנקטה וינטור כדי לשמור על רלוונטיות המגזין, נכללה אנקדוטה המציגה את עמדתה השקטה כלפי הספר:
וינטור נותרה אדישה למרבית הביקורות על הספר, אך נראה כי היא מודעת היטב להשפעתו הפוטנציאלית על תדמיתה.
הרומן, שעלילתו מתרחשת בעולם האופנה התובעני והאכזרי, הפך לסמל של כוח, שאפתנות ונשים חזקות. למרות ניסיונותיה של וייסברגר להרחיק את הספר מהמציאות, הוא הצליח לתפוס מקום מרכזי בתרבות הפופולרית, ולהשאיר חותם בל יימחה בעולם האופנה והספרות.