אמילי בלאנט: 'תפרשו מעבודה גרועה – גם אם זה אומר לא להרוויח כסף'

הסרט שחזר: 'השטן לובשת פראדה' מעורר מחדש את הדיון על תרבות עבודה רעילה

כשיצא הסרט 'השטן לובשת פראדה' בשנת 2006, הוא הציג לעולם את הצבע 'תכלת' ואת הצד האפל של עולם האופנה והעיתונות. עשור וחצי לאחר מכן, עם ההכנות ליציאת ההמשך, הדיון על תרבות עבודה רעילה ודרכי ההתמודדות עמה שב לתודעה הציבורית.

במהלך סיבוב ההופעות לקידום הסרט, אמילי בלאנט – שמגלמת את אמילי, העוזרת הראשונה הנחושה והאופנתית של עורכת המגזין – חזרה לסצנה אייקונית מהסרט המקורי. בסצנה זו, הדמות שלה, לבושה בוולנטינו ומסכת עשן משנות האלפיים, נכנסת למשרדה בדמעות בעקבות הצטננות. תוך שהיא מתמודדת עם עומס העבודה הצפוי, היא ממלמלת לעצמה: ”אני אוהבת את העבודה שלי, אני אוהבת את העבודה שלי, אני אוהבת את העבודה שלי.”

הסצנה הפכה למם בקרב מילניאלס ודור ה-Z העובדים בסביבות תובעניות, המשקפות את התסכול שלהם מחיי העבודה. במהלך ראיון עם Betches, חשפה בלאנט כי הסצנה הייתה מומצאת, אך כאשר נשאלה על עצה לנשים צעירות שמתעבות את עבודתן, תשובתה העלתה מחדש את הדיון על מצב שוק העבודה.

”תפרשו” – העצה של בלאנט שעוררה סערה

בתשובה לשאלה על עצה שתיתן לנשים צעירות שמתעבות את עבודתן, אמרה בלאנט: ”תפרשו. תמצאו משהו שאתן באמת רוצות לעשות. גם אם לא תרוויחו כסף, כל עוד אתן אוהבות את זה, תהיו מאושרות.”

אך לא כולם מצאו את העצה הזו ישימה. רבים טענו כי בעידן האינפלציה, עליית יוקר המחיה וצמצום שוק העבודה המלווה בפיטורים, לוותר על הכנסה היא לא אופציה ריאלית.

”השכירות לא תסתכל על התשוקה שלך”, כתבה משתמשת ברשת X בתגובה לראיון. אחרת הוסיפה: ”היא לא טועה, אבל תשוקה ללא יציבות היא מותרות שאנשים רבים לא יכולים להרשות לעצמם.”

עם זאת, חלק מהגולשים ראו ערך בדבריה של בלאנט. משתמשת אחרת ברשת X כתבה: ”יש אמת בדבריה של אמילי בלאנט. לא החלק של 'תפרשו ותעקבו אחרי החלומות', אלא התזכורת השקטה שלא לוותר על עצמך לחלוטין.”

הדיון המורכב על איזון בין עבודה לחיים

הדיון הציבורי שהתעורר בעקבות דבריה של בלאנט חשף עד כמה מורכב נושא האיזון בין עבודה לחיים הפרטיים. משתמש ברשת Reddit כתב: ”האם הייתם רוצים שהיא תגיד שצריך לסבול כי צריך כסף? או להיפך – לעזוב ולעקוב אחרי החלום? אין תשובה אחת נכונה לראיון כזה.”

משתמש אחר ברשת Reddit שיתף את חוויותיו מעבודה תובענית במיוחד: ”היה לי בוס שהכריח אותנו לעבוד 18 שעות ביום, לצעוק עלינו ולא לתת לנו לישון – מה שגרם לנזק ארוך טווח לבריאות הפיזית והנפשית שלנו... בבקשה תפרשו.”

עם זאת, גם הוא הודה בקשיים של שוק העבודה הנוכחי: ”אם את חושבת ששוק העבודה כל כך גרוע שתקבלי רק דחיות, זה לא אומר שאת צריכה להישאר במקום שמזיק לך.”

האם אפשר להרשות לעצמנו לעזוב?

הדיון שהתעורר בעקבות דבריה של בלאנט מדגיש את הפער בין הרצון האישי לבין המציאות הכלכלית. בעוד שחלק רואים בעזיבת עבודה גרועה צעד הכרחי לשמירה על בריאות הנפש, אחרים מצביעים על הקשיים הכלכליים העומדים בפני מי שמעזים לעשות זאת.

בלאנט עצמה לא התנצלה על דבריה, אך הדגישה כי המטרה שלה הייתה לעודד אנשים לחפש משמעות בעבודתם – גם אם זה לא תמיד אפשרי באופן מיידי. ”אני לא אומרת שצריך לעזוב הכל ברגע, אבל אל תתפשרו על עצמכם לטווח ארוך.”

בין אם מדובר בעזיבת עבודה רעילה או בהתמודדות עם תרבות עבודה תובענית, הדיון ממשיך להעסיק את הציבור – ומעלה שאלות חשובות על איך אנחנו רוצים לחיות ולתפקד בעולם העבודה המודרני.