תיאוריית 'המשוגע': מניקסון ועד טראמפ – האם היא עדיין עובדת?

תיאוריית 'המשוגע' במדיניות החוץ אינה המצאה חדשה. עוד במאה ה-16 כתב ניקולו מקיאוולי ב'דיונים על ליווי': 'חכמה היא להעמיד פנים משוגע'. הרעיון מאחוריה פשוט: לעיתים, כדי לנצח במערכה דיפלומטית או צבאית, על מדינה גדולה להיראות בלתי צפויה, מוכנה לקחת סיכונים קיצוניים ואף לאיים באמצעים הרסניים ביותר – כולל שימוש בנשק גרעיני. מטרת האסטרטגיה היא לבלבל את האויב ולהרתיע אותו מפני פעולה, תוך ניצול התפיסה שהוא אינו יכול לחזות את הצעדים הבאים.

הפילוסוף ברנרד ויליאמס כתב כי כאשר נדרשים לפעול בסביבה לא רציונלית, 'השיגעון הוא להמשיך ולהתנהג באופן רציונלי'. דוגמה קיצונית לכך התרחשה בשנת 1998 בבלגרד, כאשר סלובודן מילושביץ', נשיא סרביה, פנה לשליח האמריקאי ריצ'רד הולברוק ושאל: 'האם אתה משוגע מספיק כדי להפציץ אותנו על הנושא הזה בקוסובו המוזנחת?'. הולברוק השיב ללא היסוס: 'בטח, אנחנו משוגעים מספיק כדי לעשות את זה'. בתוך חודשים ספורים, מטוסי ארצות הברית החלו להפציץ מטרות ברחבי בירת סרביה.

טראמפ והאסטרטגיה של 'המשוגע'

דונלד טראמפ לא למד את כתבי מקיאוולי, אך מנהיגותו הראשונה בבית הלבן הציגה דפוס ברור של התנהגות בלתי צפויה, כמעט בלתי רציונלית, במיוחד בתחום יחסי החוץ. טראמפ הביא עימו רמה חסרת תקדים של חוסר ודאות למדיניות החוץ האמריקאית בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה.

במהלך כהונתו הראשונה, החששות מפני עימות צבאי עם קוריאה הצפונית הגיעו לשיא. לאחר שממשלים קודמים נכשלו בהכנעת שאיפותיה הגרעיניות של פיונגיאנג, נדרשה ממשל טראמפ להרתיע את המשטר הצפון קוריאני מפני תקיפה בארצות הברית באמצעות הארסנל הגרעיני המתפתח שלו (שעדיין לא היה בעל יכולת מבצעית מלאה באותה עת). האסטרטגיה החדשה, שכונתה 'אף דם', החליפה את מדיניות ה'סבלנות האסטרטגית' הקודמת. טראמפ אייֵם כי 'אש וזעם שלא נראו כמותם' יופנו כלפי קוריאה הצפונית, והורה לצבא לפתח תוכניות להפצצות ממוקדות נגד מתקני הגרעין והטילים שלה. עם זאת, האסטרטגיה התמוססה ללא כל התקדמות ממשית בפירוק הנשק הגרעיני הצפון קוריאני.

האיראן והאיום על 'יסודות המדינה'

לאחר מכן, אימץ טראמפ אסטרטגיה דומה מול הרפובליקה האסלאמית של איראן. לאחר שלא הצליח לכפות על המשטר התיאוקרטי לוותר באמצעות לחץ כלכלי ודיפלומטי, העלה טראמפ את הרטוריקה שלו לרמה חסרת תקדים. בנאום אחד, איים להחריב את 'יסודות המדינה האיראנית' ולהשמיד את 'הציוויליזציה האיראנית'. עם זאת, טבעו הבלתי יציב של טראמפ התבטא שוב, והוא הסכים להפסקת אש חד-צדדית – שלפי הדיווחים, חלה רק על ארצות הברית, בעוד המצב במצר אורמוז ובאזורים אחרים נותר מעורפל.

האם האסטרטגיה עדיין תקפה?

שאלת המפתח היא האם אסטרטגיית 'המשוגע' עדיין רלוונטית בעולם הגלובלי של המאה ה-21. מצד אחד, היא יכולה לשמש ככלי הרתעה יעיל מול אויבים שאינם צפויים או רציונליים. מצד שני, היא מעוררת דילמות מוסריות ופוליטיות קשות: האם ניתן לסמוך על מנהיג המציג עצמו כבלתי צפוי, ואף מסוכן? האם מדיניות כזו מעודדת הסלמה בלתי מבוקרת של סכסוכים?

ספרו של ג'יימס די. בויז, 'אסטרטגיית העל האמריקאית ותיאוריית המשוגע מניקסון ועד טראמפ', בוחן את ההיסטוריה של אסטרטגיה זו ואת יישומה בתקופות שונות. בויז טוען כי למרות הסיכונים, לעיתים אין ברירה אלא להשתמש באמצעים קיצוניים כדי להרתיע אויבים שאינם מגיבים לאסטרטגיות מסורתיות.

בין אם מדובר במדיניות מוצלחת ובין אם לאו, ברור כי אסטרטגיית 'המשוגע' ממשיכה לעורר דיונים סוערים בקרב קובעי המדיניות והחוקרים. השאלה הגדולה היא האם בעולם המורכב של ימינו, שבו מידע זורם במהירות ואיומים משתנים ללא הרף, ניתן להמשיך ולהסתמך על אסטרטגיה שנולדה בעידן שונה לחלוטין.