תיבת העונשין בדרום פילדלפיה אינה דומה לברגהיין בברלין – כאן לא תעמדו בתור ארוך ולא יגידו לכם 'לא'. להיפך: ככל שיותר אנשים מגיעים, כך המקום הופך ליותר חי ומרתק. כולם נמצאים שם – החל מהסקייטר הגדול של הדור ועד לחובבנים הפשוטים ביותר. ואז, כשהאורות נדלקים והקהל מתפזר, עשרה אנשים נותרים מאחור, צופים באירוע שרק הסתיים: הפליירס הפכו את התוצאה והדיחו את הפינגווינס בסדרה, תוך שהם מובילים 0:3.

כבר מההתחלה היה ברור שתיבת העונשין היא המקום. כשסידני ק罗斯בי קיבל עונש על 'העמדת פנים' ראשונה בקריירה הארוכה שלו, כולנו ידענו שמשהו מיוחד קורה. הוא קיבל מכה גבוהה לגיטימית מגארנט הת'וויי לפני ההפסקה, אך התמוטט כאילו נורה. 'סיד לא מעמיד פנים', טען מאמן הפינגווינס דן מוזס – אך לאחר שצפה בהאטלפון הענק, אפילו הוא נאלץ להודות: ק罗斯בי עצמו הבין שהוא נלכד.

המשחק עצמו היה סוער, והקהל בפילדלפיה היה רעב לניצחון. הם מחכים להזדמנות הזו זמן רב: בפעם האחרונה שהפליירס ניצחו משחק פלייאוף בבית, ברק אובמה עוד היה נשיא ארצות הברית. רק שחקן אחד בסגל הנוכחי היה שם אז. 'זו הייתה האווירה הכי מטורפת שאי פעם חוויתי', אמר ניק סילר, מגן ותיק שהבקיע את שער הפלייאוף הראשון בקריירה שלו – שער שהפך למכריע.

הפליירס הם קבוצה צעירה, שעדיין מגלה את עצמה ואת יכולותיה. הם לא נראים כמו קבוצת 'ברוד סטריט בוליז' של פעם, וגם לא כמו אף גרסה אחרת של הפליירס בהיסטוריה. אך משהו בעצמותיהם, משהו בלוגו או בעיר עצמה, גורם להם לחשוב על אלימות וקרב. זהו חלק מהגנטיקה הספורטיבית של פילדלפיה – מקום שבו הספורט הופך למשהו הרבה יותר ממקצוע.

מקור: Defector