לנה דאנה, היוצרת והכוכבת ששימשה במשך שנים כמוקד למאות מאמרי דעה ודיונים בנושא 'האם היא בעייתית', חזרה אל מרכז הבמה עם ספר הזיכרונות החדש שלה, Famesick. אך הפעם, הדיון סביבה נראה שונה לחלוטין.

במקום ביקורת חריפה, רבים מתנצלים בפניה. במאמר ב-MS Now נכתב:

"אנחנו חייבים ללנה דאנה התנצלות".
הכותבת, רחל סיימון, הוסיפה: "דאנה היא, ומעולם לא הפסיקה להיות, דמות פגומה. אך היא לעולם לא הייתה ראויה לשנאה שלנו, ולא לציפיות הבלתי אפשריות שהוצבו בפניה".

גם סוניה סורייה מ-Slate פרסמה התנצלות דומה:

"טעיתי לגבי לנה דאנה".
היא הסבירה כי הסדרה שלה, Girls, העצימה את תחושת השנאה העצמית שלה ואת זו של מבקרים אחרים באותה תקופה. דייב שילינג מ-The Guardian כתב אף הוא:
"הייתי אחד מאלה ששנאו את לנה דאנה. אני רוצה לומר: סליחה".

בספרה החדש, דאנה מתארת בפירוט כיצד התהילה המוקדמת הרסה את בריאותה הנפשית והפיזית. עדויות אלו גרמו לשילינג ולרבים אחרים לבחון מחדש את הגישה שלהם כלפיה.

"נדיר שחשבתי על ההשלכות ההרסניות של הפיכתה של דאנה לסמל שאנו מציתים בו אש."
הוא הוסיף:
"לרבים מאיתנו, היא הפסיקה להיות אדם והפכה לסמל. אין דבר לא הוגן מזה".

בדברי ההקדמה ל-Famesick, דאנה חושפת כי העניין הציבורי העז סביבה עם עליית הסדרה Girls ב-2012 החמיר את מחלותיה הכרוניות, אשר אובחנו לבסוף כ: אנדומטריוזיס ותסמונת אהלרס-דנלוס. השילוב בין הלחץ של התהילה לבין המאבק במחלות הכרוניות הוביל אותה להתמכרות לאופיואידים ולהתנהגות הרסנית, שהגבירו אף יותר את הדיון הציבורי סביבה.

כבר בשנות ה-2010, בתקופת השיא שלה, היה ברור כי חלק מהביקורות הציבוריות כלפיה היו מוגזמות. כיום, לאחר 15 שנים, כש-Girls מוכרת מחדש כאמנות חשובה, חלק מהמחלוקות נראות מגוחכות. החברה מבינה כי לא היינו צריכים להיות כה אכזריים כלפיה, ואילו הייתה צצה בתקופה אחרת, התגובה הייתה שונה לחלוטין.

עם מחזור ההכרה מחדש של דאנה, אנו עדים לגרסה מזורזת של מחזור הדיון הציבורי שחווה החברה סביב דמויות כמו מוניקה לווינסקי, בריטני ספירס ופריז הילטון בשנות ה-90 וה-2000. כיום ברור, לאחר עשרות שנים, כי עיתונות הרכילות של שנות ה-2000 הונעה בעיקר ממיזוגניה, לעיתים בתחפושת של 'דאגה אמיתית'.

כעת, האויב השקט הוא תרבות הביטול – גל השפלות והשיפוט ברשתות החברתיות שהפך לכוח ויראלי בדיוק בתקופה שבה דאנה צברה את פרסומה. ההתנצלויות כלפיה הופכות למעשה להתנצלות על תרבות הביטול עצמה, תוך טענה כי אנו זקוקים ליותר אחריות חברתית ולא לשיפוטיות קיצונית.

מקור: Vox