הפרשנות המערבית לתרבות הסינית: כשמהפכנים חשבו שמאו הוא אנרכיסט

לפני שישה עשורים, ב-16 במאי 1966, פרסם מנהיג סין מאו דזה-דונג את 'הודעת ה-16 במאי'. מסמך זה נחשב לזרז העיקרי של מהפכת התרבות הסינית, אירוע שהסעיר את המדינה והביא לעימותים אלימים, דיכוי קשה ותקיפות תרבותיות נרחבות. מאו ניצל את המהומה כדי לחסל יריבים פוליטיים, תוך שהוא מכריז עליהם כ'אויבי העם' ומעודד את הציבור למרוד בהם.

במהלך המהפכה, קבוצות שונות — בעיקר המשמרות האדומים, צעירים קיצוניים שהונעו מאידאולוגיה מאואיסטית — פעלו ללא תיאום, תוך התנגשות מתמדת ביניהן. התוצאה הייתה אלימות קשה: מאות אלפים נהרגו, וייתכן שמספר הקורבנות הגיע למיליונים. בעולם המערבי, שבו הידע על סין היה מוגבל באותה תקופה, רבים ניסו לפרש את המתרחש דרך עדשות פוליטיות משלהם.

חלק מהשמאלנים המערביים, ובמיוחד אנרכיסטים והוגים מן הזרם החדש, ראו במהפכה סמל למרד נגד סמכותנות וביורוקרטיה. הם טעו לחשוב שמאו, למרות היותו דיקטטור מוחלט, מקדם אידיאלים אנרכיסטיים. פול ברמן, בספרו על השמאל החדש, תיאר שלוש מגמות מרכזיות: מרקסיסטים מסורתיים, נאו-מרקסיסטים ו'ליברטריאנים לא עקביים'. האחרונים היו אנשים שהתנגדו לכל צורה של ארגון מרכזי, אך במקביל האמינו בסיפורי הפנטזיה של המרקסיסטים השלישיים על מנהיגים קומוניסטים במדינות עולם שלישי כגיבורי שחרור.

החלום הזה היה חזק במיוחד סביב סין, בזכות מהפכת התרבות והאידאולוגיה של מאו על 'עצמאות מקומית', אותה ניתן היה לפרש בטעות כביזור אמיתי. בין התומכים הבולטים בתפיסה המעוותת הזו:

• דייוויד דלינג'ר, פעיל נגד המלחמה בעל רקע אנרכו-פציפיסטי, דיווח ב-1967 על 'גישות ליברטריאניות חזקות' בקרב המשמרות האדומים ובחברה הסינית בכללותה.
• ג'ון קייג', המלחין הנודע, העריץ את חוג הספונר-טאקר של אנרכיסטים אינדיבידואליסטים. הוא שילב את האידאולוגיה שלהם עם עתידנות, ובמשך תקופה אף הוסיף למהפכה את תמיכתו במאו, תוך שהוא מצטט את עניינו של הדיקטטור באנרכיזם בצעירותו ואת קריאתו ל'התקומם — זה צודק'.
• סטיוארט ברנד, מייסד כתב העת 'Whole Earth Catalog', שילב גישה ליברטריאנית בעיתונו. בגיליון מיוחד הוא שיבח את סין של מאו כ'אחת מנסיונות החברה והפוליטיקה הגדולים בהיסטוריה', ואף הצהיר כי ספרה של אורסולה לה גווין 'המווסתים' שינה את דעותיו והפנה אותו לכתביו של פטר קרופוטקין.
• קולין וורד, אנרכיסט בריטי, הציג אף הוא את הצירוף המוזר בין אנרכיזם למאואיזם במאמר שפרסם ב-1974.

הטעות הזו לא הייתה ייחודית לשמאל האנרכיסטי. רבים במערב, שחיפשו סמלים להתנגדות לסמכותנות, מצאו במהפכת התרבות סיפור שדמה למאבקם שלהם. בפועל, מדובר היה באחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה הסינית — שבו המהפכה הפכה לכלי דיכוי ולא לשחרור.