מה ש'השטן לובשת פרדה' מלמדת על הספקנים של בינה מלאכותית

כ-20 דקות מתחילת הסרט 'השטן לובשת פרדה' (2006), בבימויו של דייוויד פרנקל, מגיעה אחת הסצנות המכוננות בקולנוע המודרני. מריל סטריפ, בדמות מירנדה פריסטלי – עורכת ראשית קרתנית וקרה במגזין אופנה מוביל – עומדת מול צוות מלחיץ שלה, ומביטה בבגדים שעשויים להיכלל בגיליון הבא. ביניהם נמצאת אנדי (אן האת'וויי), עוזרת חדשה ומסורבלת יחסית, שהצליחה להשיג את התפקיד הנחשק למרות חוסר ניסיונה בתחום.

כשאחד מעוזריה מציג בפניה שני חגורות כחולות לבחירה ומציין כי קשה לבחור ביניהן, אנדי מגיבה בנזיפה: ”שתי החגורות נראות לי בדיוק אותו הדבר. אני עדיין לומדת את התחום.” התגובה הזו היא בדיוק מה שצריך להימנע ממנו. עד לאותה נקודה בסרט, אנדי הסתירה היטב את זלזולה בתעשיית האופנה, שבתפיסתה הייתה רדודה ושטחית. מירנדה, חדה וחדת תפיסה, זיהתה את ההתנשאות הסמויה של אנדי והחליטה לנצל את הטעות שלה להרצאה נוקבת.

סטריפ מסבירה לאנדי כי הסוודר ה'גבשושי' והכחול שלה אינו סתם כחול, אלא תכלת – צבע שעבר מסדרת מעצבים כמו אוסקר דה לה רנטה ויves Saint Laurent, דרך השוק, עד שהגיע, באופן בלתי נמנע, לארון שלה. מה שאנדי רואה כ'סתם דברים', הוא למעשה מערכת שבה היא כבר משתתפת, גם אם באופן פסיבי – וזו מערכת שמזינה מיליוני עובדים ומרוויחה מיליארדי דולרים.

”זה די מצחיק איך את חושבת שבחרת משהו שפוטר אותך מתעשיית האופנה,” אומרת מירנדה לאנדי המושתקת והמבוישת, ”אבל למעשה, הסוודר שלבשת נבחר עבורך על ידי האנשים בחדר הזה… מתוך ערימת 'דברים'.”

לאורך הסרט, עמדתה של אנדי היא שהיא מתפקדת כצופה סביל בתעשיית האופנה, גם בזמן שהיא עובדת במגזין מוביל. מירנדה, לעומתה, מאמינה שהתעשייה הזו היא כל העולם. אך הנקודה שלה אינה על האופנה כשלעצמה, אלא על האופן שבו כולנו משתתפים בה – בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לאו.

מה קשור לבינה מלאכותית?

חגורה תכלת אינה מודל שפה גדול, ומירנדה אינה סם אלטמן, אך הסצנה הזו ממחישה תופעה נפוצה בקרב ספקנים של בינה מלאכותית. רבים מאמינים שניתן להתעלם מהשפעתה של התעשייה הזו על חייהם ולהישאר 'נקיים' מבחינה מוסרית. קהילה קטנה אך קולנית של מתנגדי בינה מלאכותית טוענת כי ניתן לדחות את הטכנולוגיה הזו לחלוטין, תוך שמירה על עליונות מוסרית.

אך בדיוק כמו שאנדי לא יכלה להתנתק מתעשיית האופנה – גם אם ניסתה להתעלם ממנה – כך גם מי שמתנגד לבינה מלאכותית משפיע עליה בעקיפין. השימוש בטכנולוגיות מבוססות בינה מלאכותית נעשה נרחב כל כך, עד שהוא חודר לכל תחומי החיים: ברפואה, בחינוך, בתחבורה, בתקשורת ואפילו בפנאי. גם מי שמבקר את הטכנולוגיה הזו עושה זאת באמצעות פלטפורמות שפועלות על בסיס אלגוריתמים מתקדמים, או צורך בשירותים שמופעלים על ידי בינה מלאכותית.

הטענה המרכזית כאן היא שלא ניתן להימנע מהשפעתה של בינה מלאכותית, בדיוק כפי שלא ניתן להימנע מהשפעתה של תעשיית האופנה. ההתנגדות עצמה היא חלק מהמערכת – בין אם מדובר בשימוש בטכנולוגיה לצורך מחקר ביקורתי, ביצירת תוכן נגד הבינה המלאכותית, או אפילו בשימוש ברשתות חברתיות שמבוססות על אלגוריתמים.

בסופו של דבר, השאלה אינה האם להשתתף במערכת, אלא כיצד להשתתף בה בצורה מודעת ואחראית. מירנדה לא ביקשה מאנדי לאהוב את האופנה, אלא להכיר בכך שהיא חלק ממנה. כך גם לגבי בינה מלאכותית: לא מדובר בשאלה של הסכמה או התנגדות, אלא בהבנה שאנו חלק ממערכת שמשפיעה עלינו – ולהיות מודעים להשפעה הזו הוא הצעד הראשון לקבלת החלטות מושכלות.