בסוף שנות ה-60 של המאה שעברה, צ'ארלס מאולדין היה אחד ממאות המפגינים שניסו לצעוד מעיר סלמה שבמדינת אלבמה אל בירת המדינה, מונטגומרי, בדרישה לזכות הצבעה לאזרחים אפרו-אמריקאים. אירועי אותו יום, ה-7 במרץ 1965, נודעו לימים כ"יום ראשון העקוב מדם" לאחר שמשטרת המדינה תקפה באלימות את המפגינים על גשר אדמונד פטוס.

מאולדין, שהיה אז בן 17, עמד בשורות הראשונות של הצעדה, שתי שורות מאחורי ג'ון לואיס – לימים דמות מפתח במאבק לזכויות האזרח וחבר קונגרס. המשטרה, שעמדה בצדו השני של הגשר, הורתה למפגינים להתפזר. לאחר דקות ספורות, החלו שוטרים להכות במפגינים באלות ולירות גז מדמיע לתוך הקהל, שכלל גם בני נוער.

"לא ידענו מה לצפות", סיפר מאולדין, בן 78 כיום. "היינו מפוחדים, אבל היינו צריכים להניח את הפחד בצד ולהמשיך. עכשיו, כשאני רואה תמונות וסרטונים של ילדים מופגזים בגז מדמיע – לא על ידי שוטרים מקומיים ב-1965, אלא על ידי סוכני הגירה פדרליים ב-2026 – זה מזעזע אותי."

מאולדין מתייחס למדיניות ההגירה הנוקשה של ממשל הנשיא דונלד טראמפ, שבמסגרתה דווח על עשרות מקרים שבהם ילדים נפגעו מגז מדמיע ופלפל ספריי. בין הקורבנות: תינוק בן שישה חודשים שנחנק זמנית, ילד בן 12 שפיתח פריחה קשה ומתבגר בן 17 שחווה התקף אסתמה חמור. חלקם נפגעו בביתם או ברכב המשפחה, כאשר גז מדמיע נכנס למרחב הפרטי שלהם.

לדברי מאולדין, החוויה שחווה ב-1965 חזרה אליו כעת בצורה טראומטית. "לראות אנשים מטופלים על ידי סוכנות ההגירה הפדרלית כמו שטיפלו בנו לפני 61 שנה – זו זוועה. זה טראומטי עבור הילדים, ורק עכשיו אני מתחיל להבין כמה זה טראומטי עבורי".

בחקירה שפורסמה לאחרונה התגלו לפחות 79 מקרים שבהם ילדים נפגעו מגז מדמיע ופלפל ספריי במהלך פעולות אכיפת ההגירה של הממשל. בהיעדר תקנים פדרליים ברורים לשימוש באמצעים אלו, לסוכני ההגירה יש שיקול דעת רחב יותר מאשר לשוטרים מקומיים רבים.

"אנחנו היינו מוכנים לקראת אלימות, אבל הילדים האלה לא היו מוכנים לשום דבר. הם היו בביתם, בחיי היומיום שלהם, כשהכאב והפחד הגיעו אליהם".
— צ'ארלס מאולדין

מאולדין ממשיך לפעול למען צדק חברתי, תוך שהוא מוביל שיח על ההשלכות ארוכות הטווח של שימוש באמצעי דיכוי נגד אזרחים, ובמיוחד נגד ילדים. לדבריו, "ההיסטוריה חוזרת על עצמה בצורה מחרידה, ואנחנו חייבים לעצור את זה".

מקור: ProPublica