סרט כרישים חדש: 'מים עמוקים' – חזרתו של רני הרלין לז'אנר הקלאסי

רני הרלין, במאי שהעניק לקולנוע סרטי ז'אנר בלתי נשכחים כמו סיוט ברחוב אלם 4 וים כחול עמוק, חוזר אחרי שנים של סטיות קולנועיות – כולל הטרילוגיה הכושלת הזרים – עם סרט חדש שמזכיר הכי טוב את יכולותיו: הרג באמצעות כרישים.

בסרט מים עמוקים, בכיכובם של אהרון אקהרט ובן קינגסלי, שני טייסים מנווטים מטוס עמוס בנוסעים בעלי אישיות יוצאת דופן. ביניהם משפחה חדשה שניסתה להצטרף למועדון המייל הגבוה, זוג אלופי אסקפורט שנאסר עליהם לאהוב בשל חוקי המשחק, דיילות עם אישיות עצמאית, ואפילו נוסעים שאינם תורמים לעלילה – כולם מוצאים את עצמם בסיטואציה קטלנית. כן, כולם הולכים למות. בצורה מאוד גרועה.

מים עמוקים מזכיר את סדרת יעד סופי, בה לא משנה מה תעשה או מי תהיה – היקום (או לפחות הבמאי) רוצה לראות אותך מת. הרלין מוסיף נופך אפל ומעוות לכל קטע קטלוני: חפץ שעף באוויר לא סתם עף – הוא תמיד פוגע באדם בצורה אלימה. וכשהמטוס מתרסק על שונית אלמוגים עדינה, מפריד את הנוסעים לשברי הספינה ולבועות אוויר מתחת למים, נדמה שהחיים לא יכולים להיות גרועים יותר. אבל אז מגיעים הכרישים.

הכרישים לא מבחינים בין טובים לרעים. הם הורגים הכל. אפילו את הדמויות הנחמדות. אל תתקשרו לדמויות. ידיהם ורגליהם לא יישארו מחוברות זמן רב.

אחד הנוסעים, בגילומו של אנגוס סמפסון, הוא האדם הגרוע ביותר על פני כדור הארץ. אנוכי, עצלן וגס רוח, הוא גורם למותם של מאות אנשים ללא מאמץ. זהו תיקו הנוסע שגורם לפיצוץ במטען המטוס, שיוצר אפקט דומינו שהורס את תא הנוסעים. הרלין מוסיף אלימות בכל הזדמנות: חפץ שעף באוויר לא עף סתם – הוא תמיד פוגע באדם בצורה אלימה. וכשסמפסון צועק ״אני אמריקאי!״ בזמן שהוא מנסה להינצל ראשון, ברור שמים עמוקים לא עוסק בעומקים פסיכולוגיים, אלא מביע ביקורת נוקבת על ההשפעה ההרסנית של ארצות הברית בעולם.

הסרט נראה טוב או רע – תלוי באיזה פריים אתה צופה. אך מעבר לאפקטים ולעלילה המטורפת, ברור שמים עמוקים הוא ניסיון להחזיר את ז'אנר סרטי הכרישים לקדמת הבמה. השאלה היא האם זה יצליח, או שזה עוד ניסיון כושל של ז'אנר שכבר מיצה את עצמו.