סרטים ביוגרפיים הם נושא שגור לדיון בתעשיית הקולנוע, ולעיתים קרובות הם מוכתרים כז'אנר אחיד – כמעט כאילו כל סיפור חיים ניתן לתבנית אחת. אך המציאות שונה: החיים האנושיים אינם נוסחה, והסרט הביוגרפי הטוב ביותר אינו אמור להיות כזה. מטרתו של סרט כזה היא להעביר את החוויה הייחודית של האדם הנבחן, להרחיב את אופקיהם של הצופים ולעורר בהם אמפתיה – בעיקר בקרב מי שטרם פיתחו אותה. הסרט 'אני נשבע', בבימויו של קירק ג'ונס, מצליח לעשות בדיוק את זה: הוא אינו סרט ביוגרפי ראוותני או מתחכם, אלא עדות אנושית כנה ומרגשת.

הסרט מגולל את סיפורו של ג'ון דייווידסון (רוברט ארמאיו), שאובחן עם תסמונת טורט בגיל 12. התסמונת גרמה לו לתנועות בלתי נשלטות ולפטפטות לא רצוניות, לרוב בלתי הולמות. בשנת 1983, כשהתסמונת הייתה פחות מוכרת, ג'ון סבל מבריונות מצד חבריו לכיתה, מענישה מצד מוריו והוריו, ואף נדחה ממשפחתו. הוא נתפס כ'בעיה' שאין לה פתרון, וכמי שאינו מובן לסביבתו.

שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, ג'ון חי עם אימו המותשת, הייזר (שירלי הנדרסון), תחת תרופות כבדות. כשפגש חבר ותיק וגילה שאימו החורגת, דוטי (מקסין פיק), חולה בסרטן, הוא צעק בפניה את האבחנה – ללא כל כוונה לפגוע. דוטי, שהייתה אחות בבית חולים פסיכיאטרי, הבינה את מצבו והזמינה אותו לביתה. שם, בהדרגה, הופחתו תרופותיו והוא החל לבנות חיים עצמאיים יותר.

קירק ג'ונס, שכתב וביים את הסרט, מצליח לתאר את חייו של ג'ון דייווידסון כמאבק קשה – הן עבורו והן עבור סביבתו – מבלי ליפול למלודרמה זולה, לסנטימנטליות מוגזמת או להצגת רדיפה מוגזמת. לא ג'ון ולא הסובבים אותו, אפילו לא דוטי, מבינים במלואם את תסמונת טורט ואת האתגרים שבה בחברה שלא מכירה בה מספיק. הסרט מוצא הן את הכשלונות והן את החסד בכל מקום אליו הוא מביט.

בסצנה אחת, ג'ון נעצר לאחר שהטיק שלו גרם לבקבוק בירה ליפול מידיו של אדם אחר. בזמן שנדחף לתא המשטרה, הוא התוודה בעל כורחו על פשעים שלא ביצע. נדרשו מאמצים רבים של תקשורת קשה כדי להסביר את נסיבותיו ולזכות בהזדמנות שנייה מפני שופט מבולבל וכועס. אך ג'ון גם טועה, נופל ומתקשה – בדיוק כמו כולנו. הסרט מצליח להעביר את המסר שהאמפתיה אינה נוצרת רק דרך ההצלחות, אלא דווקא דרך הכשלונות והקשיים של החיים האמיתיים.

כפי שאמר פעם רוג'ר איברט: הקולנוע הוא מכונה שמייצרת אמפתיה. 'אני נשבע' הוא עדות לכך.
מקור: The Wrap