ארבע עשרה שנים. זו הייתה תקופה שבה אני ואשתי גאים בבעלותנו על מיניוואן, עד החודש הזה. כשיש שלושה ילדים בבית, הפרקטיות גוברת על התדמית – ואני מעולם לא התנגדתי לרכב הזה. מעולם לא אמרתי לעצמי: 'אלוהים, ייקחו לי את כרטיס הגבריות'. הייתי עסוק מדי בהחלפת חיתולים וניקוי הקאות מכדי להתעסק בזה. כפי שאמר לי חברי הטוב, סטיב צאבאן, המיניוואן הוא הכלי הנכון למשימה. הוא משתלם, מרווח, ואפילו שריטה בצבע לא תגרום לך להיבהל. הוא נועד למי שמטפל בו בזלזול – ומשפחתי עשתה בדיוק את זה.
אנחנו השאירנו טונות של פירורי גבינה בין מושבי הרכב, כתמי קרם שיזוף על הפלסטיק שלא ירדו לעולם, וזרוקנו לתא המטען פריטים מלוכלכים מכל הסוגים: מגבות רטובות, נעלי כדורגל מסריחות, כיסאות חוף מלאי חול, ואפילו את הכלב. השתמשנו בכל חלק מהחיה הזאת במשך 14 שנים.
אבל האביב הזה הראה לנו שהמיניוואן כבר לא מתאים למשימה. הבן הצעיר שלנו, בן 14, התלונן בקול רם על מחסור במקום ברגליים בטיול האחרון – למרות שהוא כבר כמעט לא נסע בו. בינתיים, אחד מילדינו כבר למד במכללה והשני בדרך לשם. עם קן ריק חלקית, כבר לא היה צורך להסיע כל כך הרבה אנשים עם כל כך הרבה מטען. אשתי נהגה בו לבדה לעיתים קרובות – דבר שלא היה לו היגיון פרקטי.
אנחנו תמיד ידענו שיום אחד נצא מהמיניוואן הזה, גם מבחינה פיזית וגם מבחינת האסתטיקה. תמיד חלמנו יחד על מה יהיה הרכב הבא שלנו אחרי הפרידה ממיניוואן. זה היה חלום קטן ומשעשע: 'אולי ניקח קבריולה, היי היי'. ברגע שאשתי הביעה לראשונה רצון להחליף את ההונדה אודיסיי למשהו חדש, הגלגל נקבע. ברגע שאשתי מחליטה משהו, זה הופך למציאות – דבר שלמדתי להכיר עוד לפני שהתחתנו. כך שהאודיסיי כבר לא הייתה רלוונטית. הגיע הזמן להתקדם, אולי אפילו לשדרג. שנינו הרגשנו התרגשות זהירה לקראת השינוי הזה.