בשנת 1981 קניתי את המכונית הראשונה שלי – מכונית קרייזלר ניופורט דו-דלתית משנת 1965, בצבע כחול, תמורת 50 דולר בלבד מבן משפחתי. זו הייתה עסקה משתלמת במיוחד: החזקתי בה עשר שנים, עד שמכרתי אותה בטעות. מאז ועד היום אני מתחרט על ההחלטה הזו.
בשנים שחלפו נהגתי במכוניות נוספות מאותה תקופה, ביניהן קרייזלר סאראטוגה מ-1958, דה-סוטו מ-1961 ואימפריאל מ-1962. המכוניות האלה סיפקו לי הנאה רבה, במיוחד הסאראטוגה שנהגתי בה ללא הרף. אך ליבי תמיד היה שייך לניופורט ההיא.
בשנת 2010 החלטתי סוף סוף לחפש מחדש את המכונית האבודה. התחלתי לחפש באתרי מכירות שונים, ואז הגיע הרגע המיוחל: המכונית הופיעה פעמיים ברצף – פעם אחת באייבי ובפעם השנייה בקרייגסליסט. התברר שזו הייתה אותה המכונית בדיוק: הקונה הראשון החליט לוותר על הפרויקט, והמכונית חזרה לשוק.
הרגשתי שזהו סימן משמיים. התקציב שלי היה מוגבל, אך המחיר היה נגיש, אז החלטתי לקנות אותה ולהביאה הביתה במצב גרוע ביותר. המכונית עמדה במשך 30 שנה תחת עץ ולא נעה כלל – תיאור עדין ל'מגרפה' שהורדה מהמשאית.
בתחילה הרגשתי המום, אך מיד צללתי לעבודה. להפתעתי, גיליתי שרק פנס התא המטען עבד לאחר החלפת המצבר. המכונית הייתה כה גרועה עד שהייתה יכולה לשמש כמכונית חלקים, אך מלבד הצבע, היא הייתה זהה לחלוטין לניופורט הראשונה שלי. עדות נוספת לאיכות העבודה של קרייזלר באותה תקופה היא העובדה שהמנוע והגיר נותרו מקוריים ולא נזקקו לשיפוץ.
עשרים ושתיים שנים לאחר מכן, הניופורט הפכה למכונית מטופחת להפליא. היא נראית טוב יותר מאי פעם, מעוררת זיכרונות רבים ומעוררת עניין רב בקרב הסובבים אותה.