אסגר פרהדי, אחד מבמאי הקולנוע האיראניים הבולטים ביותר, חוזר עם סרטו החדש 'סיפורים מקבילים' (Histoires Parallèles) לחקור את גבולות המציאות והדמיון. הסרט מציג שפע של צפייה דרך חלונות אחוריים ושימוש בציוד הקלטה פולשני, אך למרות הדמיון ליצירותיהם של היצ'קוק, קופולה ודה פלמה, פרהדי מצליח ליצור יצירה ייחודית משלו.
הסרט עוסק באנשים שמשערים על חייהם של הסובבים אותם, ובעזרת כתיבה והקלטה, מצליחים להשפיע על מהלך המציאות עצמה. למרות הופעות משכנעות ועומק תמטי, הסרט סובל מחזרות לא אחידות וחוסר קוהרנטיות, מה שגורם לו להרגיש לעיתים כבד ומאולץ יותר מאשר מגובש.
הסופרת המסתגרת והסיפור שהיא יוצרת
הסרט נפתח עם דמותה של סילבי (איזבל הופר), סופרת מסתגרת ומרירה, המגולמת על ידי הופר בצורה מרתקת ומעוררת הזדהות. למרות הבלגן בביתה, שמזעזע את אחייניתה לורנס (אינדיה הייר), סילבי משתמשת במצב כדי להזין את דמיונה הפורה. בהיעדר מצית, היא מדליקה סיגריה באמצעות הטוסטר; פעולה קטנה שממחישה את אופייה הבלתי מתפשר.
סילבי צופה דרך הטלסקופ שלה בשלושה מהנדסי קול השוכנים מול ביתה: ניטה (וירז'יני אפירה), תיאו (פייר ניני) וניקולא (וינסנט קאסל). היא מפתחת סיפור חדש בו היא מדמיינת שתי מערכות יחסים סבוכות: ניטה ותיאו בזוגיות, אך ניטה וניקולא מנהלים רומן סודי, מה שמאיים על חייהם המקצועיים והאישיים. תיאו, המכונה בסיפורה כריסטוף, מתכנן נקמה אלימה בעקבות הבגידה.
ההשפעה של הסיפור על הסובבים
בהתעקשות אחייניתה, סילבי מקבלת עזרה בבית מאדם (אדם בסה), אותו פגשה לורנס כשעצר גנב שגנב את ארנקה. אדם, שמתחבר לסילבי תוך כדי ניקיון הבלגן בביתה, נלכד בקסמיו של הסיפור שהיא כתבה על שכניה. הוא לוקח לידיו את הטלסקופ ומחליט לבדוק בעצמו אם יש אמת בספקולציות של סילבי, או שמדובר רק בדמיון פרוע.
בתחילה, האמת פחות מרתקת מהדמיון: מתברר שתיאו וניקולא הם אחים, ניטה היא עובדת שחוקה שאין לה זמן לאכול בצהריים, והאוטונומיה היחידה שלה מתבטאת ביומן שלה. עם זאת, הסרט מציג את הכוח המסקרן של ההטלה וההשלכה: ככל שאדם מתערב יותר בחייהם של השלושה, מתברר שייתכן שיש יותר אמת בסיפוריה של סילבי ממה שנראה לעין.
חוזקות וחולשות של הסרט
למרות האורך הממושך של הסרט ונטייתו של פרהדי לחזור על סצנות מסוימות כדי ליצור סינרגיה עם סצנות קודמות, הסרט מצליח ליצור תחושה של עומק פסיכולוגי ויחסים מורכבים בין הדמויות. הופעותיהם של איזבל הופר, אדם בסה ווירז'יני אפירה מרתקות ומלאות חיים, ומעניקות לסרט נופך אנושי ואמיתי.
עם זאת, החזרות הבלתי פוסקות והאווירה הכבדה גורמות לסרט להרגיש לעיתים כבד מדי, ומערערות את הקוהרנטיות שלו. למרות זאת, הסרט מצליח להעביר מסר חזק על כוחה של הכתיבה וההשלכה על המציאות, ועל האופן שבו אנו מעצבים את חיינו דרך הדמיון שלנו.
פרהדי מצליח ליצור סרט שמעורר מחשבה ומעלה שאלות עמוקות על גבולות המציאות והדמיון, אך נותר מאחור בשל חוסר אחידות בטמפו ובמבנה.