ביקורת על 'גושים': סרט הנפשה רגיש ומצחיק עם צוות שחקנים מוכשר

סרטי מחלות נדירים הם יוצאי דופן כשהם מציגים תקווה, במיוחד כאשר הם מטילים את עול המחלה הקשה על משפחות שלמות. אולם מי שמתמודד עם מצב כזה היה רוצה לחלוק אותו עם המשפחה המיוחדת של הסרט "גושים" – זיכרונות מצוירים חמים ומצחיקים שמאירים כל שלב בהתמודדות עם האבל באמצעות הומור כואב. הסרט, שזכה להצגת בכורה בפסטיבל קאן ביום חמישי, נהנה מצוות שחקנים מוביל ומיומנות טכנית מרשימה בתחום סרטי הדמעות.

הסרט מתרחש בשנת 1999, ועוקב אחר סארה (מדובבת על ידי אבי ג'ייקובסון), צעירה בת עשרים שחיה את חייה הטובים ביותר. היא עזבה סופית את חוסר הנוחות של גיל ההתבגרות, יצאה מהארון – ללא הפתעה מיוחדת לאף אחד – והתמקמה בנוף הלהט"בי התוסס של סן פרנסיסקו. יתרה מכך, המאיירת שאפתנית מוצאת עצמה לפתע במערכת יחסים עם דונימו (מדובבת על ידי סמירה ווילי), בחורה חופשייה וחלומה של כל בוגרת, וכן בקריירה מבטיחה בתחום המדיה. אם אין די בכך, העובדה שהכל מתרחש בתקופה ספציפית זו מוכיחה שמדובר בסרט תקופתי.

כמובן שיום אחד תיאלץ סארה להשהות את חייה הנוחים כאשר נסיבות משפחתיות מאלצות אותה לבלות יותר ויותר זמן בעיירת הולדתה, "מיין המטומטמת", אך בואו לא נמהר. גם הבמאית ליאה נלסון ותסריטאית המשנה שרה לויט – שעל זכרונותיה מבוסס הסרט – חולקות אותה נוסטלגיה לתקופה פשוטה יותר. הן נותרות לצד משפחת לויט המאוחדת והאופטימית, גם כאשר הכחשה מתחילה להשתרש בנפשן.

כולם יודעים שמשהו לא בסדר עם אמא – מידג' (מדובבת על ידי ג'וליה לואי-דרייפוס), אישה תוססת בתחילת שנות החמישים, מייחסת זאת לגיל המעבר, בעוד בעלה (בריאן קראנסטון) ואחיותיה (פמלה אדלון וסארה סילברמן) נוטים להסכים עמה. בינתיים, הבת השנייה חנה (מדובבת על ידי ביני פלדסטיין) עסוקה במשחקים עם הבדרן המקומי (סת' רוגן), ומשאירה לסארה להתמודד עם מה שאף אחד אחר לא רוצה לראות.

אפשר להבחין בקו משותף העובר בצוות המדבבים (שכולל גם את פיליפ רוזנטל בתפקיד הרב). כולן מגיעות מעולם הקומדיה, קשר שמזכיר את עבודתם של מפיקי הסרט, סת' רוגן ולאורן מילר רוגן, בתחום הקולנוע ובפעילות הפילנתרופית שלהם למען חולי אלצהיימר. (אם תשימו לב לקשר גנטי נוסף, תוכלו לזקוף זאת להשקעה באותנטיות של הסרט.)

"גושים" מציג הצעה אמנותית מעניינת: הוא ממזג בין הדימויים הסוריאליסטיים והאימפרסיוניסטיים של הקומיקס המקורי של לויט – אשר הדגישו את הנטל הרגשי של הסיפור באמצעות המחשה מילולית כמו "הקרקע נקרעת תחת הרגליים" או "הקירות נלחצים" – לבין הלקסיקון של ההומור האמריקאי העכשווי. הסרט, הנע בקצב מהיר ומשופע בדיחות, מאזן את הפלטה הוויזואלית המונוכרומטית שלו ברוח שובבה, במיוחד בסצנה שבה המשפחה ממתינה לאבחון רפואי. עד שהמילה הנוראית נשמעת, כל אפשרות אחרת עדיין נראית באופק, והמרפאה הופכת לקזינו כאשר המשפחה שותקת ומריעה לתוצאה פחות קטסטרופלית. "יאללה, עגבת!" צועקת סארה בפרץ של הומור שחור.