השטן נושק את העיתונות: 'השטן לובשת פראדה 2' חוגגת ומקוננת על עידן שחלף

כש'השטן לובשת פראדה' יצא לאקרנים לפני עשרים שנה, העולם היה שונה לחלוטין. סרט קיץ מצליח יכול היה לעלות לאקרנים ללא צורך להיות המשך, רימייק או גרסה מחודשת. אמנם הסרט המקורי מ-2006 — שהקנה למריל סטריפ מועמדות לאוסקר — התבסס על רב-מכר, אך גם אז הייתה זו מגמה רווחת בהוליווד. כיום, כש'השטן לובשת פראדה 2' נפתח עם המנון הפוקס המפורסם מול לוגו חדש של 20th Century Studios, ברור כי אנחנו חיים בעולם אחר. עולם שבו אפילו דמותה האייקונית של סטריפ, מירנדה פריסטלי, נאחזת בקושי בענפי התעשייה המדממים.

סרט ההמשך הזה אינו מעורר אהדה כלפי השטן, אלא מהווה מחווה נרגשת לכל מי שעדיין מנסה ליצור משהו בתחום המדיה — מלבד ניסיון לדחוף מטבעות אחרונים מהריסותיו של עולם שהולך ונעלם. כבר עכשיו מבקרים מזהים את המחווה החמה של הסרט לעיתונות הכתובה, ואת האופן שבו הוא רומנטיזציה את עבודת העיתונאים. למעשה, הסרט מרחיב את המחווה גם ליוצרי קולנוע שחסרים את האמנות של סיפור סיפורים במקום תוכן ממוחזר.

המשבר של 'ראנווואי': עיתונות מול תוכן ממוחזר

עלילת הסרט מתרחשת סביב מגזין האופנה הבדיוני 'ראנווואי', המבוסס באופן קלוש על 'ווג' ועל משרדיה המפורסמים של אנה וינטור. המגזין נמצא במשבר עמוק, ומירנדה פריסטלי נאלצת למנות את אנדי סאקס (אן האת'ווי) לעורכת בכירה לתכנים. ההחלטה אינה נובעת מאמונה ביכולותיה של אנדי, אלא מכיוון שזו הגנה נלהבת ומקוללת על עיתונות כתובה שהפכה לוויראלית בטיקטוק — מיד לאחר שפוטרה במהלך קבלת פרס על עבודתה העיתונאית.

תסריט זה אינו רק מנגנון עלילתי להחזרתן של מירנדה ואנדי לעבודה משותפת, אלא מהווה כניסה לעולם מלא בחוסר ודאות והומור שחור המאפיינים כיום חדרים חדרים בעיתונים מוושינגטון ועד לונדון — ובוודאי בערים קטנות יותר, שם עיתונים מקומיים כמעט ונכחדו. כפי שמגחך סטנלי טוצ'י, המנהל האמנותי הארוך-סובל של 'ראנווואי': 'ראנווואי כבר לא מגזין'. יש עדיין ספר, אבל הוא כמעט ואינו נקרא. כיום הם פורטפוליו של תוכן שנועד להיגרר באופן פסיבי תוך כדי גלילה בשירותים. 'פעם עשיתי צילומים בני ארבעה שבועות באפריקה בכל שנה', הוא מתאבל.

הספד לתעשייה: מה נשאר מעולם המגזינים והקולנוע?

הסרט מציג את המתח בין עולם האופנה לבין עולם העיתונות הכתובה, תוך שהוא מאיר את הקריסה ההדרגתית של שני העולמות. מצד אחד, עולם האופנה נותר סמל סטטוס ויוקרה, אך מצד שני, הוא הופך יותר ויותר לתוכן ממוחזר המיועד לצריכה מהירה ורדודה. מצד שני, עיתונות הכתובה נאבקת לשרוד בעידן הדיגיטלי, שבו חדשות נצרכות במהירות ובקצב גבוה.

הסרט אינו מתיימר להציע פתרונות, אלא מהווה ספירה של מה שאבד: היכולת לספר סיפורים עמוקים ומורכבים, היצירתיות שבעבודה עיתונאית מסורתית, והאמנות שבקולנוע שאינו נסמך על נוסחאות קבועות. הוא מזכיר לצופים כי פעם, מגזינים כמו 'ראנווואי' היוו מקור השראה והשפעה עצומה על התרבות הפופולרית, וכיום הם נדחקים לשוליים על ידי תוכן ממוחזר ומהיר.

בסופו של דבר, 'השטן לובשת פראדה 2' אינו רק סרט המשך. הוא ספינה טובעת של תעשייה שלמה, המנסה להיאחז במשהו מהיופי והמשמעות שאפיינו אותה פעם.