טי-שירטים גרועים הם הבעיה המשותפת של כל עולם ההיאבקות המקצועית

אוהד ההיאבקות המקצועית מוכן לוותר על הרבה דברים – את התסריטים הגרועים, את הקרבות הלא אמינים ואפילו את הדמויות המוגזמות. אבל יש דבר אחד שלא ניתן לסלוח לו: הטי-שירטים הגרועים של ארגוני ההיאבקות הגדולים.

בין אם מדובר ב-AEW ובין אם ב-WWE, חנויות המרצ'נדיסינג שלהם מציעות בעיקר שלושה סוגים של טי-שירטים: אלו עם לוגו מעוצב היטב שמבלבל את העיצוב כולו, אלו שמתייחסים לאירוע ספציפי בצורה כזו שהם נראים כמו פריט לספריית זכרונות, ובעיקר – אלו שמעידים על ניסיון גרפי כושל של מישהו שהחליט לשלב לוגו עם סיסמה ארוכה ומגוחכת.

ולא מדובר רק בדעה אישית: המחירים של הטי-שירטים הללו הם לרוב גבוהים מדי עבור מוצר שלא היה נלבש אפילו תחת ערימת כביסה חיה. כל פעם שמגיע שיגור חדש של מרצ'נדיס, חבריי ואני מחליפים בינינו הודעות – לא כי הטי-שירטים נראים מדהים, אלא כדי לצחוק על העיצובים הגרועים ביותר שהם הצליחו להפיק.

גם כשהם מנסים להיות מעוצבים, הטי-שירטים של ההיאבקות נופלים לאחד משני קצוות: או שהם מינימליסטיים מדי וחסרי נשמה כמו חולצות ה-NBA המודרניות, או שהם נצמדים לאסתטיקת הממים האינטרנטיים עד כדי כך שהם נראים מיושנים עוד לפני שהדיו מתייבשת. מדובר בעיצובים שיכולים להתחרות בקרינה של טי-שירטים של 'DBZ' בסגנון 'אדג'י'.

וכשעיצוב אחד כן מצליח לתפוס, כמו הלוגו של הבולט קלאב בשנות האלפיים, הוא נזרק לכל עבר עד שהוא הופך לסמל שלילי – כמו ענן האטאקאצוקי, שהיה פעם אייקוני ועכשיו מסמל את הבחור שלא תרצה להזמין אליו למסיבה.

אבל מעבר לצחוק, הבעיה האמיתית היא שהטי-שירטים הללו לא נועדו להילבש על גוף אנושי. הם נראים כאילו נוצרו להיות פוסטרים על קיר חדרו של סטודנט בקולג', לצד פוסטר של 'פולפ פיקשן' וגליל הנרוטו שקנה ברובע הסיני. מחצית מהם היו עובדים טוב יותר כרקעים לשולחן העבודה מאשר כבגדים. כשהם נלבשים, הם נראים כמו מים לכלבים.

אז כן, יש כאן בעיה אוניברסלית שלא תלויה בחברה אחת: עיצובי הטי-שירטים של ההיאבקות המקצועית הם פשוט לא מתאימים לאנשים שאמורים ללבוש אותם.