הביופיקים המוזיקליים של ימינו הם פחות ביוגרפיות ויותר הלל ביוגרפי, לרוב עם פסקול מרהיב. סרטים כמו רפסודיה בוהמית, אלביס וללכת בשבילך לא מתעניינים בסיפור האמיתי של האנשים שמאחורי השירים שאנו אוהבים. הם נוצרו כדי לאפשר לצופים לשיר יחד עם להיטי הפופ, לתגמל את אלו שיודעים טריוויות קטנות, ולהבטיח למעריצים שכולם מעורבים הם אנשים טובים מאוד. בהתאם לכך, הסרט מייקל הוא ביופיק מוזיקלי מודרני שגרתי למדי.
הסרט מוביל את הצופה משנה לשנה, עוצר לרגע כדי לשחזר רגעים אייקוניים – כמו הופעת הבכורה שלMoonwalk בקונצרט ה-25 של מוטאון – ומשמיע ללא הפסקה להיטים מוכרים. אך במאמץ להימנע לחלוטין מהאשמות בדבר התעללות מינית והתנהגויות מוזרות שאפיינו את חייו המאוחרים של האמן, הסרט לא רק מרכך את קצוותיו של מייקל ג'קסון; הוא משנה אותו לחלוטין, הופך אותו לכוח קוסמי לטובה, אהוב על כולם למעט אביו האכזר, ג'וזף.
הסרט נפתח כשמייקל (ג'אפר ג'קסון, בנו של ג'רמיין ואחיינו של מייקל האמיתי) חושב על חייו לפני שהוא עולה לבמה לקדם את אלבום Bad מ-1987, ומזכיר את ילדותו בגארי, אינדיאנה. שם נחשפים לראשונה הדינמיקות המשפחתיות שיחזרו על עצמן לאורך הסרט. מייקל הצעיר (מגולם על ידי ג'וליאנו ולדי) אוהב להופיע עם אחיו, אך לעולם לא מצליח לרצות את אביהם הדומיננטי, ג'וזף (קולמן דומינגו). האם הסבלנית, קתרין (ניה לונג), מנסה לאזן בין השניים, אך ג'וזף דורש שלמות מוחלטת ומדכא כל ביקורת מצדו של מייקל באמצעות אלות. עשרים דקות לסרט, מייקל הבוגר כבר גדל (מגולם על ידי ג'אפר ג'קסון), אך מתגעגע לילדותו האבודה. הוא רוכש ללא הרף בעלי חיים חדשים לגן החיות הפרטי שלו, אוסף פריטי אספנות של דיסני ונהנה מאכילת גלידה מאוחרת עם אמו. מעל הכל, מייקל רוצה לבטא את עצמו וליצור מוזיקה שמשמעותית עבורו – שאיפה המאוימת ללא הרף על ידי אביו השולט.
במהלכו של הסרט, הבמאי אנטואן פוקה והתסריטאי ג'ון לוגן אינם מתעניינים כלל בשבירת הקלישאות של הביופיק המוזיקלי, גם כשאלו נראות בלתי סבירות. כך, כאשר מייקל מדליק את הטלוויזיה מיד לאחר שאומר שהוא מקווה שהמוזיקה שלו תעשה את ההבדל בעולם, ברור שהוא עומד לראות כתבה על אלימות בין כנופיות. פוקה עובר מצילומי חדשות גרגריים של חברי כנופיות ה-Crips וה-Bloods הנשבעים שנאה נצחית חזרה אל מייקל, המביט בהם בהזדהות אינסופית. בסצנה הבאה הוא כבר מאחד בפועל חברי כנופיות אלו לצפות בו מתאמן על Beat It. בניגוד לברבריות המוצגת בחדשות, חברי הכנופיות כמעט לא נראים מוטרדים זה מזה באולפן של מייקל. הם גם לא לועגים לרקדנים המקצועיים המתחזים לבריונים רחוב שמגיעים לתרגל כוריאוגרפיה איתו. במקום זאת, מבטי התגובה חושפים אותם מביטים בו בהשתאות ובהנאה. כזה הוא כוחו של מייקל.
כתבות קשורות
ביקורת על 'גן עדן' (Gun-Che): סרט זומבים שיכול היה להיות משחק מצוין, אך הופך לסרט מאכזב
Initially intriguing before it spirals into repetitive claptrap, Yeon Sang-ho’s “Gun-Che (Colony)” is one of those horror films that is propelled sole...
ביקורת על 'טייסת לילה חד-כיוונית': הבכורה הקולנועית של ג'ון טרבולטה היא כישלון צורב
Though it may technically qualify as one on paper, John Travolta’s disastrous directorial debut, “Propeller One-Way Night Coach,” is not a movie. This...
סטיבן סודרברג מציג: 'ראיון אחרון עם ג'ון לנון' – אהבה, מוזיקה וטכנולוגיה
Yes, we’ll get to the AI of it all. But can we start with the music and the conversation? Steven Soderbergh’s “John Lennon: The Last Interview,” which...
ביקורת על 'ילד המועדונים': דרמה קומית על אחריות וחופש
There’s a facetious double meaning to writer-director Jordan Firstman’s “Club Kid,” which tells the story of a washed-up party promoter who suddenly r...
פרטים מטרידים בסרטים שמעולם לא שמתם לב אליהם
Making movies involves a lot of people, something everyone already knows. Yet this clashing of minds creates a lot of incredible stories, both intende...
גרסאות הבימוי הגרועות ביותר של סרטים – מה הן מוסיפות ומה הן הורסות?
The director’s cut of a movie is, at least in terms of expectation from the audience, the true form of a film when compared to its theatrical release....
15 מקרים שבהם במאי לוהקו לתפקידים בעייתיים בסרטיהם
Writers and directors have a difficult task when bringing their vision to life: finding the right actor to portray their characters. Of course, there...
15 סרטי קומדיה שאי אפשר היה להפיק היום – מה השתנה?
Comedy changes faster than almost any other genre because every generation has different boundaries, sensitivities, and ideas about what feels accepta...