סטיבן סודרברג מציג: 'ראיון אחרון עם ג'ון לנון' – אהבה, מוזיקה וטכנולוגיה

סטיבן סודרברג, במאי מוערך הידוע ביצירותיו הייחודיות, מציג בימים אלה את הסרט התיעודי החדש שלו, "ג'ון לנון: הראיון האחרון", אשר הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן היוקרתי ביום שישי האחרון. הסרט היה עשוי להיות אירוע משמעותי בקאן גם ללא הטכנולוגיה המשולבת בו, הודות למבט הנדיר שהוא מספק על מצבו הנפשי של לנון שעות ספורות לפני שנורה למוות מול ביתו בניו יורק בדצמבר 1980.

כבר בתחילת הסרט נשמעת הצהרתו של לנון: "אני רוצה להמשיך ליצור מוזיקה עד שאמות ואשקע, מה שאני מקווה שיקרה עוד זמן רב". למרבה הצער, הוא יצא ישירות מן הראיון אל אולפן ההקלטות, הקליט למשך מספר שעות, וחזר לביתו – שם נרצח. דבריו אלו הופכים את הפתיחה לסרט למטלטלת, אך גם למוקד משיכה בלתי נמנע עבור יוצר כמו סודרברג.

הבמאי, שאינו נוטה לנצל רגעים קשים, ידע לזהות את הפוטנציאל הטמון בראיון הנדיר שנערך ללנון ולרעייתו, יוקו אונו, בצהרי היום שלפני מותו. הראיון נערך עבור תחנת הרדיו KFRC בסן פרנסיסקו, כחלק מקידום אלבומם המשותף "Double Fantasy", שיצא לאור בנובמבר אותה שנה. אף שבני הזוג העניקו ראיונות רבים באותה תקופה – כולל ל-Playboy ול-Rolling Stone – היה זה הראיון היחיד ברדיו, מה שהבטיח איכות קול גבוהה לצוות ההפקה.

תוכן השיחה היה אף הוא יוצא דופן. למרות שהונחו המראיינים להיצמד לנושא האלבום ולהמנע משאלות על הביטלס, לנון היה במצב רוח פילוסופי ומרחיב, והדברים התפתחו לשיחה בת שעתיים וארבעים וחמש דקות. הוא דיבר על מוזיקה, על הורות, על שלום ואהבה, ועל "סוף השבוע האבוד" שלו בתחילת שנות ה-70, כאשר היה מופרד מיוקו תחת השפעת סמים. כצפוי, שיחתו נגעה גם בביטלס – שכן כל סיפור הקשור לג'ון לנון אינו יכול להתעלם מהם.

באחד הרגעים המרגשים בסרט, הוא מציג קו מחשבה המקשר בין יצירותיו לאורך השנים: מ-"The Word" ("המילה היא אהבה") דרך "All You Need Is Love" ועד "Imagine". עבור מי שכבר קרא את הראיונות האחרים שנערכו באותה תקופה, אין בסרט הזה גילויים חדשים במיוחד. אולם העוצמה טמונה בעצם השמיעה של לנון מדבר על כך בזמן אמת. עריכתו המיומנת של סודרברג יחד עם ננסי מיין הצליחה לדחוס את 165 הדקות של הראיון המקורי ל-97 דקות בסרט.

עם זאת, ישנה הסתייגות אחת: תשובותיהם של לנון ויוקו היו מעניינות לאין שיעור מאשר שאלותיהם ותגובותיהם של ארבעת המראיינים ברדיו, אשר לעיתים הסיטו את תשומת הלב. אך אם איכות השמע בראיון הייתה גבוהה, הרי שאיכות הווידאו הייתה בלתי קיימת. צוות ההפקה נאלץ להשתמש באמצעים חזותיים אחרים כדי למלא את המסך במהלך הצפייה.