המורכבות של אי-הביטחון התעשייתי: למה מחירי הדיור אינם הסיבה היחידה למשבר?

אי-ביטחון במקום נגישות: מה באמת מעיק עלינו?

המונח 'נגישות כלכלית' הפך למילת קסם בפוליטיקה ובתקשורת. פוליטיקאים ופרשנים מכל הקשת הפוליטית מזכירים אותו שוב ושוב, ממש כמו ריקוד טיקטוק חדש. אמנם מדובר בנושא חשוב ומוביל, אך הוא אינו משקף את האמת העמוקה יותר: מה שמאפיין את התקופה הנוכחית הוא אי-ביטחון.

הקושי לשלם חשבונות אינו חדש לרוב האמריקאים, אך מה שמשתנה כיום הוא היקף חוסר הוודאות שמאפיין את הדרכים המקובלות לפרנסה. גורמים רבים תורמים לכך:

• רדיפות והגירה: סוכנויות אכיפת ההגירה (ICE) פועלות במקומות ציבוריים כמו בתי עסק, בתי ספר, בתי חולים ואפילו מוסדות רפואיים, ומובילות אנשים למעצר ולגירוש.
• פיטורי עובדים פדרליים: מאות אלפי עובדים חיוניים, שהיו עד לא מזמן בעלי ביטחון תעסוקתי, פוטרו במסגרת תוכנית ממשל טראמפ שנועדה להחליש מוסדות ציבוריים כמו Medicaid ו-FEMA, אשר סיפקו יציבות לאזרחים.
• איומי הבינה המלאכותית: הטכנולוגיה המאיימת להפוך מקצועות רבים ללא רלוונטיים מעצימה את תחושת אי-הוודאות לגבי העתיד הכלכלי.

התעשייה של אי-הוודאות: מי מרוויח ממנה?

במקום לדבר על אי-שוויון מבני המעכב ניידות חברתית, המונח 'נגישות כלכלית' מעביר את האחריות אל הצרכן. אך הוא אינו מכסה את מלוא היקף חוסר היציבות החברתית שנוצרה בשנים האחרונות. ניתן לכנות זאת 'גורמים כלכליים-פלוס'.

הרוב המכריע של אי-הוודאות הזו נוצר באופן מלאכותי על ידי 'סוחרי הספק', המרכיבים את התעשייה החדשה של אי-הביטחון. אחד מאבות הטיפוס של תעשייה זו הוא 'מהירות הקליע' (muzzle velocity), אסטרטגיית תקשורת פוליטית שפותחה על ידי יועצו לשעבר של טראמפ, סטיב בנון. מטרתה היא להציף את הציבור והמדיה בזרם בלתי פוסק של חדשות מזעזעות, במטרה לערער את היציבות הנפשית ולהניע פעולות פוליטיות.

סטיב בנון: "שלושה דברים ביום – הם יתפסו אחד מהם".

כאשר חדשות אלו מגיעות למדיה, הן מנוצלות באופן ציני על ידי גורמים שונים – פוליטיקאים, תאגידים ואפילו פלטפורמות מדיה – כדי להפיק רווחים פוליטיים או כלכליים. במקביל, עמק הסיליקון ממשיך ליצור 'חידושים' שמגבירים את אי-הוודאות היומיומית: מחירים דינמיים בחנויות, שמשנים את עלות המצרכים הבסיסיים ללא התראה, ועד אתרי הימורים ענקיים המנצלים את חוסר היציבות הפוליטית למטרות רווח.

ההימורים על חוסר היציבות: מי מרוויח מכך?

פלטפורמות כמו Kalshi, המאפשרות הימורים על אירועים פוליטיים וכלכליים, הפכו למוקדי רווח עצומים. מייסדיה, לואנה לופס לרה וטארק מנסור, הפכו למיליארדרים בזכות המודל העסקי הזה. פרופ' נטשה שול, אנתרופולוגית מאוניברסיטת ניו יורק, מאפיינת את הפלטפורמה כזו ש'ממירה הכל לבחירות בינאריות הניתנות להימור', ומספקת תחושת ביטחון כוזבת.

תעשיית אי-הביטחון כוללת גם פוליטיקאים לאומניים המעודדים שינויים פוליטיים קיצוניים ופיטורי עובדים המוניים. דוגמה לכך היא טארה פנון, לשעבר מנהלת מחקר, אשר תמכה במדיניות שיצרה אי-יציבות כלכלית נרחבת.

העתיד: האם נצליח לייצר יציבות מחדש?

השאלה הגדולה היא האם ניתן להפוך את מגמת אי-הביטחון המתגברת. האם נצליח לבנות מחדש מוסדות ציבוריים יציבים, להגביל את השפעתן של טכנולוגיות המנצלות את חוסר הוודאות, וליצור מדיניות שתחזיר את הביטחון הכלכלי והחברתי לאזרחים?

התשובה תלויה ביכולת שלנו לזהות את מקורות אי-הביטחון, להפסיק להאמין לסיפורי ההפחדה, ולפעול יחדיו כדי לבנות עתיד יציב יותר.