הנושא שצריך לאחד את הדמוקרטים – ולא מדובר בטראמפ

התבטאויותיהם של אנשי עסקים מובילים מעוררות לעיתים קרובות ביקורת ציבורית, אך דבריו האחרונים של סטיבן רות', מנכ"ל חברת Vornado Realty Trust, חצו את כל הגבולות. השבוע טען רות' כי הביטוי 'להטיל מס על העשירים' הוא שיח שנאה השווה לשיח גזעני מוכר. "אני חייב לומר שאני רואה בביטוי 'להטיל מס על העשירים' — במלמולו בכעס ובבוז על ידי פוליטיקאים — כשיח שנאה בדיוק כמו ביטויים גזעניים מוכרים ואף כמו הביטוי 'מן הנהר ועד לים'", אמר רות' במסיבת עיתונאים על דוחות רבעוניים, כפי שדיווחה 'הניו יורק טיימס'.

רות' הגיב כך בעקבות סרטון שפרסם ראש עיריית ניו יורק, זוהרן ממדני, בו הוא חגג את תמיכתה של מושלת ניו יורק, קתי הוקול, בהטלת מס על בתים יוקרתיים שנייים במדינה. הסרטון צולם מול בניין בבעלות Vornado, שבו שוכן פנטהאוס בבעלות המיליארדר קנת גריפין. גריפין רכש את הנכס בשנת 2019 תמורת 238 מיליון דולר, מה שהפך אותו באותה עת לנכס המגורים היקר ביותר שנרכש אי פעם בניו יורק.

ייתכן שיש מקום לטענה נגד ממדני על כך שסימן אדם ספציפי בסרטון. גריפין עצמו לא איחר להגיב ואמר כי ראש העיר "נראה ששכח כי מנכ"ל של חברה אמריקאית אחרת נרצח ממש ליד הבית שלי בניו יורק", בהתייחסו לרצח בריאן תומפסון מ-United Healthcare. העולם מלא באנשים מוזרים, אך גם אם חלילה מישהו יירה בגריפין מחר, לא יהיה זה באשמת ממדני יותר מאשר תרבות האלימות השמרנית אחראית לרצחיו של ג'סטין מוהן, שירה ופצע את אביו העובד הממשלתי בשנת 2024. רק רוצחים לוחצים על ההדק. אפשר היה לחשוב שאנשים שמטיפים לאחריות אישית יסכימו עם העיקרון הזה.

אך בואו נחזור לרות'. מה ילד קטן. הוא מסרב להבין, או לפחות להודות, כי איש אינו שונא אותו באופן אישי. ראשית, אף אחד לא טורח לשנוא אותו באופן אישי, ושנית, סביר להניח שהוא אדם נחמד, אב טוב וכדומה. העניין אינו קשור לשנאה כלפי אנשים פרטיים.

מה שאנשים רבים בארצות הברית שונאים הוא הריכוז הקיצוני של עושר וכוח פוליטי במדינה. ניתוח של 'הניו יורק טיימס' מראס מרץ חשף כי 300 מיליארדרים ומשפחותיהם תרמו 19% מכלל התרומות לקמפיינים הפדרליים ב-2024, סכום העולה על 3 מיליארד דולר. הכסף סייע למימון בחירתו של דונלד טראמפ, אך גם למימון סנאטורים חדשים כמו טים שיה ממונטנה, שגייס 47 מיליון דולר ממיליארדרים במהלך מערכת הבחירות מול ג'ון טסטר. זהו מצב חולה. זו אינה דמוקרטיה. לאנשים אלה אין כל תחושת גבול, אין כל מודעות לכך שהדמוקרטיה דורשת הגבלות על כוחם. או שאולי הם מודעים לכך ומתעבים את העיקרון, מה שהופך אותם לאויבי הדמוקרטיה.

"יש לי את הזכות להוציא כסף ככל שארצה לקידום האמונות שלי", כתב פעם דייוויד קוך, מיליארדר ופעיל פוליטי. אמירה זו ממחישה את התחושה בקרב העשירים כי אין גבולות לכוחם הכלכלי והפוליטי.