מלחמה ללא הסבר: הציבור האמריקאי מתנגד למלחמה באיראן ומטיל את האשמה במחירי הדלק

סקר חדש שפורסם על ידי רויטרס ואיפסוס ביום שני מגלה כי שני שלישים מהאמריקאים סבורים שדונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, לא הסביר די הצורך את מטרותיה של המלחמה המתמשכת באיראן. עוד עולה מהסקר כי שני שלישים מהאמריקאים מאשימים את המפלגה הרפובליקנית בעליית מחירי הדלק, שנגרמה בעקבות הקרבות במפרץ הפרסי העשיר בנפט.

הסקר הוא האחרון בסדרה ארוכה של סקרים המצביעים על כך שהציבור האמריקאי לא רצה במלחמה מלכתחילה ולא היה מרוצה מהאופן שבו היא התנהלה. הממשל האמריקאי מודע היטב לתחושות אלו. המלחמה החלה בהפתעה בליל שישי, כאשר ארצות הברית ואיראן הסכימו על הפסקת אש באמצע אפריל. הממשל טען אז כי הקונגרס כבר לא זכאי לקבל החלטות תחת חוק סמכויות המלחמה, שכן שעון המלחמה התאפס מחדש.

בתחילה, טראמפ התבסס על הצלחתו המהירה בהפיכה בוונצואלה והצהיר בפומבי ובפרטיות כי המלחמה אמורה הייתה להימשך רק בסוף השבוע. השאלה היא: מדוע להשקיע מאמץ בהסברת המלחמה לציבור אם היא אמורה להיגמר לפני שהוא יוכל להביע את דעתו? מאז, טראמפ טען כי הציבור עדיין צריך להמתין ולראות לפני שהוא מגבש דעה. במקום להסתיים עם הפסקת האש, נראה כי המלחמה הפכה לעימות מתמשך בעצימות נמוכה יותר. בעוד שתי המדינות מנהלות משא ומתן על תנאי המשא ומתן העתידי שלהן, הן ממשיכות לירות זו לעבר זו במצר הורמוז.

בחודש שעבר, זמן קצר לאחר הפסקת האש, אמר טראמפ לעיתונאים: "אל תמהרו אותי. היינו בווייטנאם 18 שנה. היינו בעיראק שנים רבות. אני לא אוהב להגיד מלחמת העולם השנייה, כי זו הייתה מלחמה גדולה, אבל היינו בה ארבע וחצי, כמעט חמש שנים. היינו במלחמת קוריאה שבע שנים. אני עושה את זה כבר שישה שבועות."

גם תומכי המלחמה הליברליים הביעו תסכול דומה. מספר שבועות לאחר תחילת המלחמה, כתבה האטלנטיק כי מדובר ב"מלחמה בין חוסר הסבלנות של דמוקרטיה לבין הסיבולת האכזרית של תיאוקרטיה". במקום להאשים את הממשל האמריקאי בכך שלא הצליח לגייס תמיכה למלחמה, נראה כי הכותב, כרים סאדג'אדפור, האשים למעשה את האמריקאים בכך שלא התגייסו מאחורי מנהיגיהם.

עשרות שנים התקיים הסכם לא כתוב בין נצים למלחמה לבין הציבור האמריקאי: הנצים רשאים לנהל את המלחמות שהם רוצים ללא התערבות ציבורית, בתנאי שהם לא ידרשו מהציבור הקרבה רבה. המלחמה באיראן שברה הסכם חברתי זה. הנצים הובילו את המדינה למלחמה גדולה ודורשת יותר, תוך שהם מצפים לאותה הסכמה פסיבית מצד הציבור. אפילו דיקטטורים לא מנהלים מלחמות כך. משטרים של אדם אחד או מפלגה אחת משקיעים מאמץ רב בתעמולה מלחמתית כדי לעורר את האוכלוסייה. אזרחיהם אולי לא יכולים להצביע נגדם, אך ממשלות אלו עדיין אינן יכולות לדרוש הקרבה ללא הסבר. בסופו של דבר, הן עומדות בפני השלכות חמורות אם הן דוחפות את הציבור יותר מדי.