מלחמת איראן: כיצד הפכנו את מצר הורמוז לסמל של אסון גלובלי

מצר הורמוז, המעבר הימי הצר ביותר בין המפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי, מזכיר תיאורי אגדות. הוא נקרא על שם אל פרסי עתיק, ורחבותו המזערית – 24 מייל בלבד – מסתירה בין צוקים תלולים, מפרצים הדומים לפיורדים סקנדינביים במדבר, ומרבצי מלח בצבעי קשת. מבצרים פורטוגזיים בני מאות שנים ניצבים משני צדדיו, וסירות דאו מסורתיות עדיין שטות במימיו, נושאות תיירים וסחורות קטנות. הורמוז, הנתיב היחיד המחבר את המפרץ העשיר בנפט אל העולם הרחב, הוא גם העורק החיוני ביותר בכלכלה התעשייתית המודרנית – והפגיע ביותר למלחמה.

ב-28 בפברואר 2026, זמן קצר לאחר שישראל וארצות הברית תקפו את איראן, שידרה הטלוויזיה האיראנית הודעה רשמית: מצר הורמוז נסגר לתנועת ספינות. יומיים לאחר מכן, נשק לא מזוהה (ככל הנראה איראני) פגע במכלית נפט והרג שני אנשי צוות. איראן החלה לגבות תשלומי כופר עתקים מכל ספינה שבחרה לאפשר לה לעבור. תוך שבועות ספורים, מחירי הנפט הגולמי כמעט הוכפלו – אך הנפט הוא רק חלק מהסיפור.

תעשיות רבות ברחבי העולם, התלויות בחומרי גלם מהמפרץ הפרסי, החלו לסבול ממחסור. יצרני אלקטרוניקה בדרום קוריאה ובטאיוואן נותרו ללא הליום, חומר חיוני לייצור שבבים. עידן הצמיחה הבלתי מופרעת של בינה מלאכותית הגיע לקיצו. תעשיות הפלסטיק, המתכות והתרופות נתקלו במחסור דומה בחומרי גלם בסיסיים. העולם ניצב בפני משבר מזון בשנה הבאה, כאשר חקלאים מתקשים להשיג דשן לעונת הזריעה הנוכחית.

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, הציב בראש סדר העדיפויות את פתיחתו מחדש של המצר במהלך המלחמה ובמשא ומתן להפסקת האש באפריל 2026. במילים אחרות, מאבקו של טראמפ נועד כעת לתקן את ההחלטה שהביאה למלחמה מלכתחילה. המלחמה הזו הייתה בחירה מכוונת.

ממשל טראמפ בילה חודשים בהעברת כוחות צבאיים למזרח התיכון תוך שהוא מציב דרישות משתנות ללא הרף. איראן הסכימה לנהל משא ומתן; ארצות הברית תקפה בסוף שבוע שבין שני סבבי שיחות מתוכננים. למרות שהמלחמה הגיעה כהפתעה לרוב האמריקאים, גורמים נציים בארצות הברית עבדו עשרות שנים כדי להביא את המדינה למצב זה. הם הפכו את המלחמה לאופציה פוליטית קלה יותר מאשר הימנעות ממנה.

פוליטיקאים הניחו באופן גורף כי בעיותיהן של ישראל והמונרכיות הערביות עם איראן הן גם בעיותיה של ארצות הברית. אך גורמים נציים משתי המפלגות חסמו כל ניסיון לפתור את הסכסוך באמצעות פשרה או אפילו הרתעה נגד איראן. הם דחפו את ארצות הברית לקחת סיכונים הולכים וגדלים תוך הימנעות מדיון ציבורי על המלחמה עצמה.

אם איראן מהווה איום כמעט קיומי, הדיפלומטיה הופכת לנטל פוליטי ואילו הסנקציות אינן עובדות, מה נותר מלבד כוח צבאי?
רוברט מאלי, שליח ממשל ביידן לאיראן, כתב במאמר דעה בניו יורק טיימס על יצירת התנאים למלחמה.

אם ארצות הברית רוצה להפסיק לשקוע במלחמות במזרח התיכון, היא חייבת להפסיק להאמין כי בעיותיהן של מדינות אחרות הן בהכרח בעיותיה שלה.