מנכ"ל לייפט: מה למדתי מהמשרה הראשונה שלי – חלוקת עיתונים בגשם ובשלג

כשהייתי ילד, גזמתי דשאים וניקיתי מרזבים, אך המשרה הראשונה שהחזיקה מעמד הייתה חלוקת עיתונים. היום זה נשמע מיושן, אך באותה תקופה הייתה זו דרך מקובלת לצעירים רבים.

גדלתי בצ'בי צ'ייס, מרילנד, ליד וושינגטון די.סי., וגדלתי בעיקר עם אימי בבית צנוע ביותר. היא נהגה לומר שאנחנו לא עניים – פשוט אין לנו הרבה כסף. כששמעתי שבגיל 15 ניתן להרוויח 100 דולר בחודש בחלוקת העיתון 'וושינגטון פוסט', לא היססתי.

זו הייתה תקופת הזוהר של העיתון, זמן קצר לאחר חשיפת פרשת ווטרגייט שהפכה אותו למפורסם. כל בית באזור היה מנוי, והעיתון היה מגיע למרפסותיהם של פוליטיקאים, עורכי דין, לוביסטים ועובדי ממשל בשעה 6:30 בבוקר. גם אם הייתי רק הנער שמביא אותו, הרגשתי שזה חשוב.

בכל יום, בשעה 5:30 בבוקר, שבעה ימים בשבוע, יצאתי לדרכי עם התיק הכבד על כתפי. יש משהו מרגיע בשעה הזו – אין דרישות, רק העבודה שלפניך והאחריות להשלימה. אהבתי את זה.

מלבד ימי רביעי. ימי רביעי היו קשים במיוחד. הכרוזים המפרסמים שהוכנסו לעיתונים הפכו את התיק לכבד עוד יותר, וכאב השרירים נמשך ימים. אם ירד גשם באותו יום, זה היה עוד יותר קשה. אך אנשים הסתמכו על העיתון שיגיע. מישהו היה מזמין קפה, יושב ליד שולחן המטבח ומגיע לעיתון – בכל מזג אוויר.

כשאני מסתכל לאחור, מה שלימד אותי המשרה הזו לא היה רק להגיע בזמן, אף שהיה חשוב. היא לימדה אותי שהאמינות היא סוג של כבוד. כולנו רוצים להרגיש שאנשים רואים אותנו. כשאתה מתחייב להיות שם עבור מישהו ומצליח לעמוד בהתחייבות, אתה אומר לו: אני רואה אותך. אתה חשוב.

עיקרון זה עומד בבסיס מה שאנו עושים בלייפט. כל נסיעה היא התחייבות. נהג שמתחיל את דרכו בשעה 5 בבוקר (ומספרם רב) עומד באותה התחייבות שהבטחתי בעבודתי הראשונה: אני שם. הם מגיעים לשדה התעופה, לבית החולים או לראיון עבודה.

הסיכונים גבוהים יותר מאשר חלוקת עיתון לילד בן 12, אך ההתחייבות שלי נשארה זהה: שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, מיליארד פעמים בשנה. זו לקח חשוב בכל תחום בחיים.

הסדרה 'המשרה הראשונה'

'המשרה הראשונה' היא סדרה קבועה בה מנהלים בכירים בתחום העסקים מספרים על המשרה הראשונה שלהם ומה למדו ממנה.