מעצב התפאורות של 'הנערים האבודים' על הבמה: גבהים, עומקים וקסם ויזואלי

תפאורה שתופסת נשימה: כך נוצרה עולמם של הנערים האבודים

כשמדובר ביצירת תפאורות למחזמר שבו ערפדים מעופפים הם חלק בלתי נפרד מהעלילה, צריך לחשוב מחוץ לקופסה – או ליתר דיוק, בשלושה ממדים. דיין לפרי, מעצב התפאורות זוכה פרס הטוני, מורגל באתגרים כאלה. במהלך עשרות שנות הקריירה שלו בתיאטרון, הוא הביא לחיים כמה מן התפאורות הבולטות ביותר בהיסטוריה של ברודוויי, החל מארכיפלג קריבי מסביב לבמה במחזמר 'פעם באי הזה' ועד לסצנת קוריאה העתידנית ב'אולי סוף טוב'. כעת, עבודתו של לפרי מגיעה לשיאים חדשים – ולעומקים חדשים – במחזמר 'הנערים האבודים', שעלה לאחרונה על במת תיאטרון פאלאס בברודוויי.

מבנים ענקיים, תנועה מתמדת ואפקטים מרשימים

בהשראת הסרט משנות ה-80 על נערים מתים החוזרים לחיים בעיירת חוף בקליפורניה, המחזמר מציג מגוון רחב של מקומות: אולם ארקייד מוזנח, גשר רכבת ענקי, מעמקי מועדון מוזיקה שקוע, ומחבוא תת-קרקעי תעשייתי בו הערפדים לוכדים את קורבנותיהם – כולל מעלית עובדת. בתוך מרחב עצום כמו תיאטרון פאלאס, אחד התיאטראות הגדולים בברודוויי, התפאורות של לפרי מעוררות השתאות כשהן משנות את עצמן במהירות בין המקומות השונים, לעיתים מספקות לשחקנים מספר מפלסים לביצוע סצנות מלאות פעולה, ולעיתים נעלמות לחלוטין כדי לאפשר להם לעוף.

הקהל עשוי למצוא את עצמו מחזיק בנשימה כשממתין לראות אם כולם ינחתו בזמן, אך למרבה המזל, חלקי התפאורה המורכבים כמו פאזל של לפרי תמיד מתמקמים במקום הנכון בדיוק בזמן. כשצופים בכל התמונה הגדולה, החוויה היא אינטנסיבית וקשה לתיאור – וזה בדיוק הרעיון.

«אני מקווה שהחוויה תרגיש בלתי מוגבלת, בדרך הטובה ביותר», אמר לפרי בראיון ל'פאסט קומפני' ממשרדו בהלס קיטשן בניו יורק. «אחת המטרות שלנו הייתה לגרום לקהל להיות לא מודע לגבולות החלל. אי אפשר ממש לדעת איפה התיאטרון נגמר ואיפה התפאורה מתחילה, או איפה הכל נגמר, או כמה גדול כל דבר».

הבית הישן: דמות מרכזית בעלילה

לפרי התקרב לעיצוב התפאורות של 'הנערים האבודים' מתוך תפיסה שהמקום המרכזי בסיפור אינו רק רקע, אלא 'דמות חשובה בפני עצמה': הבית הישן והמוזנח בו מגיעה משפחת אמרסון בתחילת המחזמר, לאחר שנמלטה מאב משפחה מתעלל. «זה מטאפורה לדבר שכולם בעלילה משתוקקים אליו», הסביר לפרי. «הם משתוקקים להשתייך למשהו. הם משתוקקים לבית».

מכיוון שהמחזמר עוקב אחר קווי העלילה העיקריים של הסרט, הבית היה צריך להיות מוכן לסצנות מפתח, כולל רגעים שקטים בין בני המשפחה ומשבר גדול שכולל אפקטים מיוחדים של ציד ערפדים. משמעות הדבר הייתה בית בעל מספר מפלסים, חדרים וחלקים נעים – מחשבה שהעסיקה את לפרי כבר בשלבים המוקדמים. אך באותה מידה, הבית היה צריך להיעלם במהירות.

«היינו צריכים להיות מסוגלים להתפוצץ החוצה אל טיילת החוף של סנטה מוניקה תוך שניות», הסביר לפרי. «זה היה אתגר עצום: איך גורמים לבית להיעלם בצורה חלקה ולהפוך למשהו אחר לחלוטין, תוך שמירה על המשכיות העלילה והאמינות של העולם».

איך נוצרה התפאורה? שילוב של טכנולוגיה, יצירתיות ויכולת ביצוע

התהליך החל בבניית מודל תלת-ממדי מפורט של כל התפאורות, תוך שילוב של אלמנטים מכניים מורכבים שיאפשרו תנועה חלקה בין הסצנות. הצוות השתמש בטכנולוגיות מתקדמות כמו רובוטיקה עדינה ומערכות בקרה ממוחשבות כדי להבטיח שהשינויים יתרחשו בדיוק ובמהירות הנדרשות. בנוסף, נדרשו חומרים קלים וחזקים במיוחד כדי לתמוך במשקל השחקנים והאפקטים המיוחדים, תוך שמירה על בטיחותם.

«החשוב ביותר היה לוודא שהשחקנים ירגישו בטוחים בכל רגע», אמר לפרי. «אנחנו מדברים על סצנות שבהן שחקנים עפים באוויר, נופלים ממפלסים גבוהים או רצים על מבנים נעים. כל פרט קטן יכול לעשות את ההבדל בין הופעה מרהיבה לבין אסון».

התוצאה: חוויה בלתי נשכחת

התפאורות של 'הנערים האבודים' אינן רק רקע לסיפור – הן חלק בלתי נפרד ממנו. הן יוצרות עולם שבו הגבולות בין במה למציאות מטושטשים, והקהל מוזמן לטבול לחלוטין בסיפורם של הערפדים והמשפחה הנאבקת. התוצאה היא חוויה תיאטרלית אינטנסיבית, שמשאירה רושם עמוק ומעוררת השראה לחדשנות בעולם התיאטרון.

«אנחנו לא רוצים שהקהל יחשוב על התפאורה», אמר לפרי. «אנחנו רוצים שהם יחוו אותה. אנחנו רוצים שהם ירגישו כאילו הם נמצאים ממש בתוך הסיפור».

מה הלאה? המשך הדרך של לפרי

לאחר ההצלחה של 'הנערים האבודים', לפרי ממשיך לעבוד על פרויקטים חדשים, תוך שהוא לוקח אתגרים חדשים ודוחף את גבולות היצירתיות שלו. «כל פרויקט הוא הזדמנות ללמוד ולצמוח», אמר. «אני לא מפחד לקחת סיכונים, כי בסופו של דבר, זה מה שהופך את התיאטרון למיוחד».