משפחתו של J.T. דייויס, שחקן פוטבול במכללת SMU בשנות ה-50, זכתה לאחרונה בפסק דין של 140 מיליון דולר נגד ה-NCAA. ההחלטה התקבלה לאחר שבית המשפט קבע כי הארגון אחראי למחלת ה-CTE ממנה סבל דייויס, אשר הובילה למותו בעקבות מחלת האלצהיימר.
דייויס, שנפטר ב-2017 לאחר מאבק ממושך במחלת האלצהיימר שאובחנה ב-2001, אובחן לאחר מותו בשלבים מתקדמים של CTE (אנצפלופתיה טראומטית כרונית). משפחתו הגישה תביעה נגד ה-NCAA בשנת 2020, בטענה כי הארגון ידע על הסיכונים ארוכי הטווח של פגיעות ראש חוזרות ונשנות אך לא נקט באמצעים מתאימים כדי להגן על השחקנים.
טענות התביעה נגד ה-NCAA
בתביעה נטען כי כבר משנת 1933, ה-NCAA המליץ בספרי הרפואה שלו כי שחקנים הסובלים מזעזוע מוח יקבלו מנוחה ופיקוח מתמיד ולא יורשו לחזור לשחק או להתאמן עד חלוף 48 שעות ללא תסמינים. במקרים בהם התסמינים נמשכו מעבר ל-48 שעות, ההמלצה הייתה שלא יורשו להתחרות למשך 21 ימים או יותר, ואף לא לחזור כלל לענפי ספורט מגע.
בנוסף, נכתב בספרי הרפואה של ה-NCAA כי קיימת תופעה המכונה 'פאנק דראנק' (Punch Drunk), המופיעה בקרב מתאגרפים ושחקני פוטבול הסובלים מזעזועי מוח חוזרים ונשנים. לפי המסמך, כל אדם המוכה בראש מספר פעמים בעקבות פגיעות קלות צריך להיות מנוע מלשחק בספורט מגע.
תגובת ה-NCAA לטענות
בתגובה לתביעה, טען ה-NCAA כי אין מספיק ראיות המצביעות על כך ש-CTE נגרמת כתוצאה מפגיעות ראש חוזרות. הארגון אף הטיל ספק בקיום תסמינים ממשיים של המחלה וכינה אותה כמחלה 'היפותטית'.
זו בדיוק הגישה שיכולה להוביל לפסק דין קיצוני. במקום להודות באחריות, הנתבע נלחם בכל אמצעי אפשרי, ובסופו של דבר, חבר המושבעים מתרגז. ה-NCAA יערער בוודאות, ואולי אף ינסה לערער שוב ושוב עד למקסימום האפשרי. גודל פסק הדין הופך את זה לבלתי נמנע.
למרות הסיכוי לערעור, התוצאה מהווה דוגמה ברורה למה שעלול לקרות כאשר תובעים ממוקדים מיוצגים על ידי עורכי דין מיומנים, אשר מצליחים לחשוף ראיות מכריעות המוכיחות את האחריות הכספית של הנתבע.
השוואה לניהול משברים בעבר
כבר לפני למעלה מעשור, ה-NFL נמנעה מגורל דומה כאשר הגיעה להסדר עם שחקנים לשעבר במסגרת תביעה ייצוגית. ההסדר כלל את כל השחקנים הפנסיונרים באותה עת. לעומת זאת, ה-NCAA בחרה שלא להגיע להסדר עם משפחתו של דייויס, ובחרה להסתכן במערכת המשפט – והפסידה באופן מובהק.