ארגון חדשוני תובע את ריצ'רד פ. קנדי הבן על הסתרת מידע ציבורי

בתחילת כהונתו השנייה הבטיח דונלד טראמפ להקים "ממשל השקוף ביותר בהיסטוריה". אלא שמאז, ההבטחה התבררה כריקה מתוכן. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא פרשת קבצי אפשטיין, אך ההזנחה של זכותו של הציבור לדעת חורגת הרבה מעבר לכך.

מדי יום הממשל מייצר כמויות עצומות של נתונים, מסמכים, אימיילים ודוחות – כולן רכוש הציבור ומומנו מכספי משלמי המיסים. חוק חופש המידע (FOIA) וחוקי גילוי מידע אחרים מחייבים את הממשל, למעט חריגים, לאפשר גישה לכל אזרח למידע זה כאשר הוא נדרש. לפני חזרתו של טראמפ לשלטון, הוא עצמו ואנשי התנועה שלו היו בין התומכים הגדולים ביותר בעקרון זה. טראמפ הגיש בעצמו בקשות FOIA ל-IRS במטרה לעכב את הביקורת עליו, וכן לרשות הלאומית לארכיונים כאשר הואשם בהחזקת מסמכים מסווגים. גם ריצ'רד פ. קנדי הבן, מזכיר הבריאות הנוכחי, ניצל בעבר את חוקי הגילוי המידע: הוא הגיש בעצמו בקשות מידע על חיסונים, על אנשי השירות החשאי שלו, ואף תבע את הממשל בשל עיכובים בתגובה לבקשותיו.

אלא שכעת, כשהשלטון נמצא בידיהם, טראמפ וקנדי מאמצים גישה שונה לחלוטין. ברחבי הממשל, מחלקות האחראיות על מידע ציבורי עברו קיצוץ משמעותי בעקבות מינויו של קנדי לתפקיד וגל הפיטורים שנלווה אליו. עד כמה המצב חמור? איש אינו יודע בדיוק – משום שעובדים שהיו אמורים לספק תשובות כבר פוטרו. ידוע למשל כי במשרד הבריאות והרווחה שבהנהגתו של קנדי נסגרו מספר מחלקות מידע ציבורי practically בן לילה.

במהלך שימועי האישור שלו לתפקיד הבטיח קנדי "שקיפות רדיקלית": משרד הבריאות יפרסם כה הרבה מידע, עד שאזרחים לא יצטרכו להגיש כלל בקשות FOIA. בפועל, באתר האינטרנט של המשרד קיים עמוד בשם "שקיפות רדיקלית", המכיל מידע על חמישה נושאים בלבד – כולם קשורים לעדיפויות האדמיניסטרציה, כגון חשדות לניגודי עניינים בקרב יועצי חיסונים, "בזבוז כספי ציבור" ו"סיום האנטישמיות בקמפוסים". אם ברצונכם להגיש בקשת FOIA למשרד הבריאות, עליכם לעשות זאת דרך הפלטפורמה הממשלתית המרכזית FOIA.gov, אשר סובלת, על פי הדו"ח האחרון, מעומס של למעלה מ-267 אלף בקשות שלא טופלו. על פי חוק, הממשל מחויב להשיב לבקשת FOIA תוך 20 ימי עסקים; במשרד הבריאות כיום, זמן ההמתנה הממוצע עומד על 490 ימים. אם ברצונכם לקבל תשובה מהירה יותר, אולי כדאי לכם לשלוח את הבקשה בבקבוק לים.

מה שאנו עדים לו אינו עיכוב מזדמן או התרשלות – מדובר במה שהחוק מגדיר כ"דפוס ומגמה". להלן מספר דוגמאות מדווחינו שלנו:

• ג'וליה מטרו, כתבת בנושא זכויות אנשים עם מוגבלויות ב-Mother Jones, הגישה לפני שנה וחצי בקשה למידע על בית ספר במסצ'וסטס המשתמש בהליכי שוק חשמלי על ילדים עם מוגבלויות.
• מדיסון פולאני, כתבת בנושא קהילת הלהט"ב, ביקשה במאי האחרון מסמכים ששימשו ליצירת דוח שנוי במחלוקת על דיספוריה מגדרית.
• ג'וליה לורי, כתבת בנושא רווחת ילדים, ביקשה מידע על "חוות רווחה" (אותה הגדיר קנדי ככלי ל"החזרת הורות" לאנשים הנוטלים תרופות נוגדות דיכאון) וכן על הסם הפסיכדלי איבוגאין, אותו ביקש המזכיר להשתמש לטיפול בהפרעות הקשורות לטראומה.

התמונה המצטיירת היא של ממשל שמפר באופן שיטתי את חוקי הגילוי המידע, תוך שימוש בטקטיקות שונות כדי לעכב ולמנוע גישה למידע הציבורי. ארגון 'אמריקאים למען שקיפות' החליט לנקוט בפעולה משפטית נגד קנדי, בטענה להפרת חוק חופש המידע והזנחת חובתו של המשרד לספק מידע לציבור.