ביקורת על 'מבוך': היוצר של 'מקרוס' מאכזב עם סרט חדש על רשתות חברתיות

מהפכה של פעם מול המציאות של היום

כשהייתי ילד, תוכניות האנימציה האמריקאיות היו... נניח 'גרועות'. היו כמובן יוצאים מן הכלל, אבל מי שהתיישב מול הטלוויזיה בשבת בבוקר היה צריך לסנן לא מעט תוכניות כמו 'הסנרקים' או 'חבורת החברים שלי' לפני שהגיע למשהו שראוי לצפייה. כש'ג'ם וההולוגרמות' עלתה לבסוף, הסטנדרטים היו כה נמוכים עד שסדרה על נערה שמשתמשת בהולוגרמה שלה כדי לגרום לחבר שלה לבגוד בה נשמעה כמו יצירת מופת. ואז הגיע 'רובוטק'.

לפתע, הכל השתנה. 'רובוטק', הגרסה האמריקאית ל'מקרוס' של שוג'י קוואמורי (היוצר מאחורי 'דייאקלון', שהפך ל'טרנספורמרים'), הייתה מהפכה. סדרה מונפשת מלאה בעלילה רציפה על מלחמה בין-גלקטית, גיבורים שמתים באופן טרגי, ומוזיקה פופ ששינתה חיים. היא הביאה לאמריקה אנימה רצינית לראשונה, עם עיצוב דמויות ייחודי ואנימציה שפשוט עשתה את זה. לא היה דבר כמוה בטלוויזיה האמריקאית. אפילו תוכניות שניסו לחקות אותה לא הצליחו להגיע לרמה שלה.

כעת, אחרי יותר מ-40 שנה, קוואמורי חוזר עם סרטו הראשון באורך מלא (למעט כמה ספיישלים של 'מקרוס'). ההבטחה הייתה גדולה, אבל המציאות שונה. סרטו החדש, 'מבוך', הוא תערובת של רעיונות מעניינים ויכולת ביצוע חלשה.

העלילה: מציאות מדומה או מציאות עצובה?

'מבוך' מספרת את סיפורה של שיאורי מאזאווה (סוזוקה), נערה מתבגרת חסרת ביטחון שרוצה להיות משפיענית ברשתות החברתיות. כשחברה שלה, קירארה (אוי איטו), מפרסמת סרטון ריקוד שלה ללא רשות, שיאורי מוצאת את עצמה תחת ביקורת ציבורית קשה. הלחץ הופך לבלתי נסבל, הטלפון שלה נקרע לפתע, והיא נלכדת בממד ריק ודכאוני המורכב כמעט כולו מסטיקרים חסרי נשמה. גרוע מכך: גרסה אחרת שלה, 'שיאורי@מהפכה', פרצה לעולם האמיתי וחיה את חייה הטובים ביותר. העולם שבו אנשים משקיעים את עצמם ברשת עד כדי יצירת דoppelgänger דיגיטלי הפך למציאות.

ה'שיאורי החדשה', בעלת שיער צבעוני ומוחצנת שכולם אוהבים, צוברת מיליוני לייקים. אם היא תגיע ל-100 מיליון לייקים, היא תהפוך ל'שיאורי האמיתית', בעוד המקורית נותרת כלואה במציאות הדיגיטלית הנטושה, מופחתת לסטיקר בלבד — סמל לריקנות. זה נשמע כמו 'סרט האימוג'י', אבל בלי הפחד והאימה.

ביקורת על התרבות הדיגיטלית או קלישאה רדודה?

הרעיון של יצירת אלטר אגו דיגיטלי שיכול להשתלט עלינו הוא מרתק, אבל 'מבוך' לא מצליח לחקור אותו לעומק. במקום זאת, הסרט הופך למסע של שיאורי בניסיון להשיב לעצמה את זהותה, תוך שהוא נופל לתוך קלישאות על רשתות חברתיות, תהילה וזהות עצמית. הדמויות שטחיות, העלילה צפויה, והמסר — אם יש כזה — נשאר ברמה של 'אל תשתמשי יותר מדי ברשתות חברתיות'.

הקונספט עצמו יכול היה להיות מעניין, אבל הביצוע לוקה בחסר. הסרט נראה כאילו הוא נוצר על ידי מישהו שמבין את הרשתות החברתיות בעיקר דרך פרסומות פייסבוק, ולא דרך חוויה אמיתית. האנימציה, שהייתה פעם סימן ההיכר של קוואמורי, נראית כאן מיושנת ונטולת חיים. הדמויות נעות בצורה מגושמת, והאווירה הכללית היא של סרט עצמאי דל תקציב ולא של יצירה של יוצר בעל שם.

סיכום: פוטנציאל מבוזבז

קוואמורי היה אמור להביא לנו משהו חדש ומרענן, בדומה ל'רובוטק' או 'מקרוס'. במקום זאת, 'מבוך' מרגיש כמו ניסיון כושל ליצור סרט רלוונטי לדור הזא generatia Z, תוך שהוא נופל לתוך מלכודות של סרטים אחרים בנושא. זה לא סרט רע באופן מוחלט — יש בו רגעים של יצירתיות — אבל הוא לא מצליח לעמוד בציפיות הגבוהות שתלו בו.

אם אתם מחפשים סרט שמעורר מחשבה על השפעת הרשתות החברתיות, ישנם סרטים טובים יותר בתחום. אם אתם מעריצי קוואמורי וחולמים לראות אותו חוזר לימי הזוהר שלו, 'מבוך' כנראה יאכזב אתכם. בסופו של דבר, הסרט הזה מרגיש כמו עוד ניסיון כושל ליצור משהו גדול, כשבמקום זאת הוא נותר תקוע במבוך של עצמו.

'מבוך' לא מצליח להביא את המהפכה שציפינו ממנו. במקום זאת, הוא הופך לסרט שטחי וחסר השראה, שמזכיר לנו מדוע 'רובוטק' היה כל כך מיוחד.