ביקורת על 'מייקל': הביוגרפיה המוזיקלית החגיגית של מייקל ג'קסון מתעלמת מהצללים הכבדים

הביוגרפיה המוזיקלית ‘מייקל’, בבימויו של אנטואן פוקואה, היא חלק מסדרת סרטים ארוכה שמהללת אמנים באמצעות נוסחה מוכרת. אולם סרט זה יוצא דופן בכך שהוא הראשון שמנסה להאדיר את דמותו של אמן שאת שתי העשורים האחרונים לחייו העביר תחת עננת האשמות חמורות של התעללות מינית בילדים. השאלה המתבקשת היא איך סרט כזה יכול לשלב את הנוסטלגיה והדרמה של סרטים כמו ‘Walk the Line’ ו-‘Bohemian Rhapsody’ תוך התעלמות מוחלטת מהצללים הכבדים המאפילים על מורשתו של ג'קסון. התשובה של ‘מייקל’ היא פשוטה: אל תדאגו מזה. פשוט תהנו מהמוזיקה.

בסרט לא תמצאו אזכור ולו קל ביותר לאותן האשמות, למרות שסצנות רבות בו מעוררות אי-נוחות ומזכירות אותן באופן עקיף. לפי הסרט, לא אירע דבר משמעותי בחייו של מייקל ג'קסון במהלך שני העשורים האחרונים לחייו. בנוסף, הסרט מתרחש ביקום אלטרנטיבי שבו ג'נט ג'קסון מעולם לא נולדה. היא הייתה כבר כוכבת עצמאית שנים לפני שהקרדיטים מסתיימים, ולכן היה צפוי שתופיע בסרט. אך במקום זאת, היא נעדרת לחלוטין. תופעה מוזרה שמעידה על כך ש’מייקל’ מתקיים בוואקום שבו נמחקים פרטים מהותיים ואנשים חשובים.

הסרט מציג גרסה חלקית של המציאות, שבה נמחקים כל האלמנטים שמפריעים לסיפור המרכזי. למרות שישנם רגעים מרגשים ומוצלחים שמצליחים לשחזר את הצלחתו העצומה של ג'קסון, הנרטיב החסר מונע מהצופים לחגוג אפילו את ההיבטים הטובים ביותר של הסרט. (לפי דיווחים, גרסה קודמת של הסרט כללה התייחסויות להאשמות, אך היא עברה שינויים משמעותיים בעריכה ובצילומים מחדש.)

הסיפור: מנער מוכשר לקורבן מנוצל

הסרט עוקב אחר חייו של מייקל ג'קסון החל מהופעותיו הראשונות עם להקת ‘The Jackson 5’ ועד לסוף שנות ה-80. מייקל הצעיר, בגילומו של יוליאנו קרוא ולדי, חווה את עיקר ההתעללות הפסיכולוגית והפיזית מצד אביו, ג'ו ג'קסון, כאשר האחרונה מתרחשת בעיקר מחוץ למסך. העלילה הדרמטית מתמקדת במאבקו של מייקל להשתחרר מהשפעתו המניפולטיבית של אביו, אותו מגלם קולמן דומינגו בסגנון אופרת סבון דרמטי.

ניאה לונג מגלמת את קתרין ג'קסון, אמו של מייקל, אשר נאלצת לצפות באירועים הקשים מתרחשים סביבה תוך שהיא צופה בטלוויזיה ואוכלת גלידה עם אחד מבניה. ג'עפר ג'קסון, אחיינו של הזמר, מגלם את מייקל הבוגר. האימפרסונציה שלו מדהימה: ישנם רגעים שבהם הצעיר נראה ונע ונשמע כל כך כמו דודו, עד שזה מרגיש כאילו אנו צופים ברוחו.

תסריטו של ג'ון לוגן מציג את ג'קסון כאדם הנותר במצב ילדותי תמידי, מוקף בצעצועים, חיות מחמד וספרי תמונות (במיוחד עותק של ‘פיטר פן’, אשר מקבל יותר זמן מסך מאשר אחותו, לא טויה). ג'עפר מדגיש את התמה הזו בכל סצנה, ומציג את מייקל כדמות טרגית שגורלה נקבע על ידי ההתעללות שחווה בילדותו, גם כאשר הקריירה שלו ממריאה לשחקים. יש כאן הרבה מה לעכל, ואם מגיעים לתחתית הדברים, אפשר למצוא כאן אירוניה מסוימת. אולם ‘מייקל’ לעולם לא חופר מספיק עמוק כדי לחשוף אותה. (אולי בגלל אותם שינויים בעריכה, אך אנחנו יכולים להעריך רק את הגרסה הנוכחית של הסרט.)

‘מייקל’ הוא סרט שמנסה להאדיר את מורשתו של ג'קסון תוך שהוא מתעלם מהצללים הכבדים ביותר שמאפילים עליה. התוצאה היא סרט לא עקבי, שגם כשמצליח להנציח רגעים מרגשים, עושה זאת במחיר של מחיקה של פרטים מהותיים.