האוניברסיטאות לא מוכיחות יכולת: תופעת 'פריצת התארים' חושפת את הבעייתיות של תואר ראשון כקריטריון לגיוס

מהי 'פריצת התארים' ומדוע היא מטרידה את המעסיקים?

חקירה שפורסמה לאחרונה בוושינגטון פוסט חשפה תופעה מטרידה המכונה 'פריצת תארים' (degree hacking). סטודנטים מסיימים תארים אקדמיים מוכרים – הן לתואר ראשון והן לתואר שני – תוך פרק זמן קצר ביותר, לעיתים תוך שבועות בודדים במקום שנים. במקרה אחד, אישה השלימה שני תארים בשנת 2024 בעלות כוללת של כ-4,000 דולר בלבד. במקרה אחר, סטודנט השלים 16 קורסים אקדמיים ב-22 ימים בלבד.

תופעה זו הובילה להופעתה של תעשייה מקוונת של מאמנים ביוטיוב ומנטורים המוכרים חבילות ייעוץ בעלות של עד 1,500 דולר, במטרה לסייע לאנשים 'לפרוץ' את המערכת. גורמים אקדמיים מביעים דאגה גוברת, כאשר גופי ההסמכה שוקלים לפתוח בחקירות. אף פורומים באוניברסיטאות נאלצו להקים פורומים נפרדים כדי לנהל את הסכסוכים המתגלעים בין סטודנטים רגילים ל'רץ' (speed-runners) – אלו שמזרזים את הלימודים.

מדוע המעסיקים לא צריכים להיות מופתעים?

הכותב, שמתח ביקורת על הנושא כבר בשנת 2018 במאמר שכותרתו 'שבירת אחיזת התארים', טוען כי מעולם לא היה ברור מדוע תואר אקדמי הפך לקריטריון מרכזי בגיוס עובדים. לטענתו, התואר הפך לסוג של מסננת נוחה עבור מעסיקים, אשר אינה בהכרח מעידה על יכולתו האמיתית של המועמד לבצע את העבודה.

המחקר של ג'וזף פולר מהרווארד, אשר צוטט במאמר, הראה כי בשנת 2018, 67% מהמשרות לתפקידי מפקחי ייצור דרשו תואר אקדמי, בעוד שרק 16% מהעובדים שכבר מילאו תפקידים אלו החזיקו בתואר כזה. פולר הגדיר תופעה זו כ'אינפלציה של תארים' – מצב בו דרישת התואר הפכה לנטל מיותר עבור מיליוני מועמדים, בעיקר מקבוצות מוחלשות.

לפי הנתונים, דרישת תואר לתפקידים בסיסיים מונעת מ-83% מהמועמדים הלטינים ו-80% מהמועמדים האפרו-אמריקאים להתקבל למשרות אלו. בנוסף, סטודנטים נאלצים להיכנס לחובות כבדים כדי להשיג תארים שאינם בהכרח משקפים את הכישורים הנדרשים על ידי המעסיקים.

מה באמת מסמן תואר אקדמי?

לטענת הכותב, המעסיקים לעולם לא באמת התעניינו בתואר עצמו, אלא במה שהוא אמור לסמל. תואר אקדמי יכול להעיד על יכולת לנהל מאמץ לאורך זמן, לכתוב ולהבין טקסטים ברמה סבירה, להגיע בזמן ולעבוד במסגרת מוסדית. בנוסף, בתארים ממכללות יוקרתיות, התואר יכול לסמל כי המועמד עבר מיון מול קבוצת עמיתים תחרותית.

עם זאת, בפועל, התואר מודד בעיקר זמן ישיבה, שעות קרדיט והשלמת תוכנית לימודים שנבנתה סביב תחומי העניין של הסגל האקדמי ולא סביב הצרכים האמיתיים של המעסיקים. התואר הוא חוזה בין הסטודנט למוסד האקדמי, והמעסיקים הסכימו, על פי מוסכמה חברתית, לקבל אותו כמדד אמין לכשירות.

כאשר סטודנט מסיים תוכנית מוכרת המבוססת על כשירות בפרק זמן קצר של שמונה שבועות, הוא למעשה מפר את ההסכם החברתי הזה. הוא מוכיח יכולת להשיג תוצאות בזמן קצר ובאופן יעיל, אך המעסיקים נותרו עם ההבנה כי התואר עצמו אינו בהכרח הערובה לכך.

מה צופן העתיד?

הכותב סבור כי תופעת 'פריצת התארים' היא רק ההתחלה. המעסיקים מתחילים להבין כי הם הסתמכו על קריטריון לא אמין במשך שנים רבות. בעוד שגופי ההסמכה שוקלים לחקור את התופעה, ייתכן שיהיה זה מאוחר מדי – שכן המעסיקים כבר מחפשים דרכים חדשות להעריך כשירות מקצועית.

השאלה המרכזית היא: האם מעסיקים ימשיכו להסתמך על תארים כאמצעי עיקרי למיון מועמדים, או שמא הם יאמצו שיטות הערכה חדשות שמתמקדות ביכולות האמיתיות של המועמדים?

התואר הפך למסננת נוחה עבור מעסיקים, אשר אינה בהכרח מעידה על יכולתו האמיתית של המועמד לבצע את העבודה.