מייקל ג'קסון על המסך: הסרט שמפלג בין מבקרים לקהל

הסרט הביוגרפי על מייקל ג'קסון, 'מייקל', הפך לסנסציה בקופות בסוף השבוע האחרון, כשהרוויח 97 מיליון דולר בארצות הברית ו-217 מיליון דולר ברחבי העולם. למרות זאת, הסרט זכה לביקורות קשות מצד המבקרים, ואף בתו של ג'קסון, פריסילה, הביעה ביקורת על כך שהסרט מתעלם מפרשות כואבות בחייו של הזמר, כמו ההאשמות בהתעללות מינית שהופיעו בגרסאות קודמות ונמחקו עקב טעות משפטית.

הפער בין הצופים למבקרים בולט במיוחד: בעוד ציון המבקרים באתר Rotten Tomatoes עומד על 33%, ציון הקהל מגיע ל-97%. הוויכוחים העזים ברשתות החברתיות ובפורומים כמו רדיט מראים כי המחלוקת אינה חדשה, אך החריפות שלה מעידה על התדרדרות בשיח סביב ביקורת קולנוע בעידן הדיגיטלי.

האם המבקרים צריכים לקחת את תפקידם ברצינות בכל סרט? התשובה היא כן. האם זה בסדר שצופים רוצים פשוט ליהנות מהסרט? גם כן. לעיתים קרובות המבקרים והצופים מסכימים, כמו בסרטים 'פרויקט הייל מארי' או 'אלביס' של באז לוהרמן, שזכו להצלחה הן בקרב המבקרים והן בקרב הקהל.

אולם, הוויכוחים סביב 'מייקל' חורגים מהדיון המקצועי והופכים לספורט מקוון, כפי שציין המבקר בילג' אבירי מ-Vulture:

רוב האנשים שכועסים על מבקרים שלא אוהבים סרטים גדולים כיום אינם באמת עוסקים בביקורת. הם כועסים על ציוני Rotten Tomatoes ודברים דומים. זה לא אמנות בשבילם. זה ספורט.

במקביל, חברת Lionsgate מרוויחה מכך לא מעט: הסרט צפוי להפוך לסרט הרווחי ביותר של החברה מאז סדרת 'משחקי הרעב', עם הכנסות צפויות של למעלה מ-200 מיליון דולר בארצות הברית ומעמד של אחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדותיה.

הצלחתו של 'מייקל' מעלה שאלות על תפקיד הביקורת בעידן שבו המדיה הדיגיטלית נמצאת במשבר ואוריינות קולנועית נמצאת בירידה. בעוד המבקרים ממשיכים לתפקד כגורם מרכזי בהערכת איכות הסרטים, הצופים מעדיפים לעיתים קרובות פשוט ליהנות מהחוויה הקולנועית ללא התערבות חיצונית.