עובדות גרועות, חוקה חזקה: איך מקרה של עיתונאי שנוא הפך לאבן דרך בחופש העיתונות

המשפט הישן 'עובדות גרועות מולידות חוק רע' נשמע הגיוני במבט ראשון, אך לעיתים קרובות הוא מתגלה כשגוי. מקרים כאלה מתרחשים כאשר בית המשפט סוטה מעקרונות משפטיים נייטרליים, לרוב בשל השפעה חיצונית של בעלי אינטרסים או טיעונים משכנעים מדי. אולם כאשר בית המשפט נשאר נאמן לעקרונות אלה, דווקא עובדות קשות יכולות להוביל ליצירת חוק טוב – חוק שמגן על זכויות יסוד גם בתנאים הקשים ביותר.

ג'יי ניר, אחד מגיבורי הניגוד של חופש הביטוי, הוא דוגמה מובהקת לכך. בשנת 1916, לאחר שעבר ממייסון לאיווה למיניאפוליס, החל ניר לכתוב בעיתון Twin City Reporter שבבעלות הווארד גילפורד. העיתון התאפיין בכותרות סנסציוניות ולעיתים גזעניות, כגון 'סחר העבדות הלבנה: איש ידוע מקומי הורס נשים וחי מרווחיהן', וכלל שימוש במונחים כמו 'יהודים' ו'כושים'. בנוסף, העיתון היה ידוע בקבלת שוחד מראשי עירייה מקומיים כדי לפרסם כתבות השמצה על יריביהם. כפי שכתב העיתונאי פרד פרנדלי בספרו Minnesota Rag משנת 1981, גילפורד וניר 'ניהלו עיתונות שגויה על סף החוקיות, לעיתים חצתה את גבולות הנאותות'.

בתוך שנים ספורות, עזבו גילפורד וניר את העיתון, אשר עבר לידיו של ארגון פשע מקומי שעשה עסקאות צד עם המשטרה. ניר שכנע את גילפורד להקים עיתון מתחרה בשם The Saturday Press, שמטרתו הייתה לחשוף את השחיתות השלטונית והפלילית בעיר. כבר לפני יציאת הגיליון הראשון, ראש המשטרה פרנק ברונסקיל פעל כדי למנוע את הפצת העיתון החדש. למרות איומי האלימות, פרסמו השניים את הגיליון הראשון ב-24 בספטמבר 1927. בעמוד השני התפרסמה הודעת המערכת, שבה הוקיע ניר את הבעלים הקודם של העיתון: '[הוא] איש עיתונות חסר מצפון, אדם כה חסר אומץ מוסרי עד שהוא מעדיף להשכיר את העיתון לאחרים כדי שישאו באחריות, בעוד הוא עצמו מנהל עסקי סחיטה רבים ומפיק רווחים ממתחמי הימורים בהם היה מעורב במשך שנים – מתחמים שאושרו בזכות המעמד החברתי של Twin City Reporter מול בית העירייה'.

בעמוד הרביעי כתב ניר כי הוא וגילפורד קיבלו אזהרה: 'אם נמשיך לחשוף את המצב כפי שהוא בעיר זו, ניוטרל'. התחזית התגשמה. יומיים לאחר פרסום הגיליון הראשון, שני גברים ירו ארבעה כדורים לעבר מכוניתו של גילפורד במרכז מיניאפוליס, ופצעו אותו קשה. הגיליון הבא, שפורסם חמישה ימים לאחר מכן, כלל כותרת ראשית: 'תוקפיו של גילפורד הוגשו לדין על ידי חבר מושבעים גדול', ודיווח כי שני 'בחורים בשנות העשרים לחייהם' הוגשו לדין באשמת תקיפה מדרגה ראשונה. המאמר הסתיים בשאלה נוקבת: 'ומה עם מי שהזמין את ההתנקשות?'