ביקורת על 'הערותיו של נגי': סרטו של קוג'י פוקאדה מציג דיוקן מורכב ומרתק

בסרטו האחרון 'הערותיו של נגי', קוג'י פוקאדה ממשיך לחקור את יכולתו לחדור אל עומקן של דמויותיו, תוך שהוא מעצב דיוקן מורכב ומרתק. בדומה לפסלים המרכזיים המופיעים בסצנות החשובות ביותר, הסרט נוצר מתוך תחושה שהבמאי מנסה לחשוף משהו עמוק יותר – לעיתים באמצעות חיתוכים נוקבים שמגלים את רגשותיהן של הדמויות, ולעיתים באמצעות עבודה עדינה יותר שמותירה תחושה של חוסר ודאות באשר לכוונתו האמיתית.

אף ש'הערותיו של נגי' אינו מגיע לרמת ההשפעה והעוצמה של סרטו הקודם של פוקאדה, 'Love Life', עדיין קיימים בו רגעים בלתי נשכחים. הסרט, שהוא דרמה שקטה על חיפוש אחר בית, עשוי להיראות קליל מדי במבט ראשון, אך הוא מתעורר לחיים בסצנות שבהן הוא מתמקד בתהליך יצירת האמנות ובקשרים האנושיים הנוצרים בעקבותיו.

הסרט הוקרן לראשונה בתחרות בפסטיבל קאן, והוא מתמקד באדריכלית יורי (מגולמת על ידי שיזוקה אישיבאשי), המבקרת את חברתה לשעבר וגרושתו של אחיה, יוריקו (מגולמת על ידי טקאקו מאטסו). יורי מתגוררת בטוקיו הסואנת, בעוד יוריקו חיה בכפר קטן בשם נגי, שם היא עובדת כאמנית. הכפר קטן עד כדי כך שהרדיו המקומי משדר הודעות על מותם של תושביו. במקביל, העולם הרחב נוכח ברקע באמצעות רעשי הפצצות מתרגילי צבא חוזרים ונשנים באזור, וצללים של המלחמה המתמשכת באוקראינה המשפיעים על הקהילה המקומית. למרות זאת, החיים ממשיכים, והסרט עוקב אחר שתי הנשים כשהן מתחילות להיפתח זו בפני זו, משתפות זו את זו בכאביהן העבר ואת תקוותיהן לעתיד.

כשיורי משמשת כמוזה לפסל חדש שיצרה יוריקו, הסרט הופך לסדרה של סצנות איטיות ומרגשות שבהן השתיים משוחחות על הדרך שבה הגיעו למקומן הנוכחי. הן מתבדחות זו עם זו, אך בניגוד לסרטים כמו 'The Christophers' של סטיבן סודרברג, שבו הדיאלוגים מרגישים כמו קרב בין אמנים, כאן השיחות מזכירות יותר את סגנונו של קלי רייכארט ב'Showing Up' – הן מתמקדות בתהליך היצירה עצמו. אין כאן רגעי השראה דרמטיים, אלא החוויה האותנטית והמרתקת של יצירת משהו מתוך ריק, שמעוררת תחושות עמוקות.

הפסלים עצמם מעוצבים בקפידה, אך דווקא שתי הנשים הן אלו שמצליחות למשוך את תשומת הלב ולהחזיק אותה. למרות שהסרט שומר על מרחק מסוים מהן, הן אלו שמעניקות לו את עוצמתו האמיתית.