ג'נדרולין ריילי: הסופרת שמגלה את הפנטומים של החיים הבלתי ממומשים

מה הופך אדם למסופק מחייו? האם זו האהבה, ההצלחה המקצועית, הכוח או הקהילה? במהלך חיי האמנתי שפרסום יצירותיי, מעבר למדינה, חזרה ללימודים או מציאת סוכן ספרותי יביאו לי אושר. חשבתי שאולי בת זוג חדשה או דירה אחרת יעשו את העבודה. חלק מהדברים השגתי, חלק עוד ממתינים לי, ואחרים, תודה לאל, כבר מאחוריי. בכל פעם שחשתי סיפוק מסוים, גיליתי שיש עוד יעד, עוד מטרה רחוקה יותר. זו הסיבה שאני מזדהה כל כך עם כתיבתה של ג'נדרולין ריילי, הסופרת הבריטית שמתעדת בספריה כמו "הפנטומים שלי" ו"מים קרים" את תחושת התסכול הקיומי שחווים אנשים שחשים שהחיים עברו עליהם ליד, מושפלים על ידי הזרמים המשתנים של הכלכלה והתרבות, אך מסרבים להכיר בכך.

גיבורותיה של ריילי הן נשים שוליות, המנסות לשרוד בפינות הנידחות של תעשיות התרבות וההוצאה לאור, או שחוזרות לעבודות שירות בצפון אנגליה. אמותיהן הן נשים בטוחות בעצמן באופן חשוד, מתנהלות בפנסיה עם חיוך מזויף ועומק של בוז כלפי הסובבים אותן. הגברים בחייהן — בני זוג, מעסיקים ואבות נעדרים — נוטים לפרוק את תסכוליהם על העולם הנתפס בעיניהם כרדוד מדי לקבל את חזונם הכושל.

בספרה החדש "הבית בבית הדקל", שפורסם לאחרונה על ידי הוצאת The New York Review of Books, הגיבורה היא לאורה, סופרת עצמאית שעוברת מעבודה זמנית אחת לאחרת, ולעיתים תורמת לכתב עת אינטלקטואלי בשם "סיקוונס". אלא שסוף שנות העשרים של המאה ה-21 הביאו עימן את הברקסיט, וההוצאה לאור של כתב העת מינתה עורך ראשי חדש — דמות בדיונית המזכירה את וויל לואיס, אדם כמעט אנאלפבית בעל רעיונות מעורפלים וחברים חזקים, שדורש מכולם לקרוא לו בשם החיבה "שאב".

מטרתו של השאב היא להפוך את "סיקוונס" ל"גרסה לונדונית של הניו יורקר", תוך שהוא דוחק החוצה את אדמונד פוטנאם, עורך בכיר שנתן ללאורה את ההזדמנות הראשונה שלה בעולם העיתונות — אדם שעבורו "סיקוונס" היה למעשה כל חייו הבוגרים. עתידו של פוטנאם, עתידה של לאורה, עתידו של עולם התקשורת והכתיבה ואולי אפילו עתידו של המחשבה עצמה כעיסוק רלוונטי — כל אלה נראים פתאום מעורערים. אך זהו רק ההדף הראשוני של רעיון הסיפור של ריילי. "הבית בבית הדקל" הוא למעשה סיפור חייה הנזילים והמקריים של לאורה.

לאורה גדלה בליברפול, בבית משותף עם סבתה ואמה. במשפחה זו, היא נזכרת, "הייתה עכבה עצומה לשיחות משמעותיות" — כל שיחה נדחפה אל עבר קלישאות ומטבעות לשון מוכנים מראש. סבתה נהגה לדפדף בקטלוגי מכשירים, ואמה דיברה במבטא זר ומטושטש, כנראה שאוב מתוכניות טלוויזיה. אף אחת מהן לא נזקקה לתרומה ממשית משאר בני המשפחה.