הייתה תקופה, בשיאו האישי של הביטחון העצמי והטרחנות שהתאימו בדיוק לשנותיו האחרונות בקולג', שבהן הייתי בטוח שאני יודע מהו רומן אמיתי ומהו תפקידו. על פי הבנתי מהספרים שקראתי ומהביקורות שקראתי עליהם, רומנים עסקו בגבר במערכת יחסים כושלת. לפעמים הוא היה אנגלי, לפעמים פרופסור באוניברסיטה, ולפעמים עבד בתעשייה העסקית – זו הייתה בערך התמונה המלאה בעיניי.
חלק מהספרים האלה, שקראתי ברמה מסוימת גם נהניתי מהם וגם הערכתי אותם מאוד, בוודאי עומדים במבחן הזמן. אני גם בטוח שמגיע לי להיות קצת גס רוח או פשוט לא הוגן כלפי הסופרים כמו סול בלו, שכתבו יותר על תחושותיו של גבר במערכת יחסים כושלת ועל משמעותה. אך גם כשהבנתי שהספרים האלה נועדו להיות כך וכך רציתי לעשות עם חיי, הייתה בהם משהו שחשבתי שהוא מגביל. לא מדובר רק בכך שלא חוויתי עדיין את רוב החוויות שהספרים האלה שופעים עליהן או מתרעמים נגדם, אף שבוודאי שלא עזר. העניין היה שהרגשתי כאילו זו כל האפשרות הקיימת – כל אותם סיפורים על מבוגרים אומללים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, מתרחשים בחללים שאני מזהה בעיקר מסיפורים אחרים – לא הרגיש נכון בעיניי.
ברור שלא ויתרתי על הרעיון להסתובב בחרדה באותם מסדרונות למשך שארית חיי; לא ויתרתי על החלום להיות סופר אמריקאי גדול עד כמעט עשור לאחר שסיימתי את הלימודים, אף שמה שנראה בתחילה כמו משבר זהות התדרדר למשהו דומה יותר להקלה. אך אני חושב שזה מסביר, למפרע, מדוע הספרים שקראתי, אלו שפרצו חורים בקירות המוכרים או פשוט סירבו לבצע את התנועות שהסתגלתי לצפות מהם, הרגישו לי כה מלהיבים ובעלי ערך. הייתי כל כך עסוק וחמור סבר בבחינת הפרטים הקטנים, העיצוב והאלמנטים העיצוביים החכמים בחדרים האלה, שלא הבנתי עד כמה הם מרגישים צרים וכמה האוויר בהם דליל ומעופש.