הימים בהם הסתרתם סכין צבאית באדמה מחוץ לבית המשפט כדי להימנע מהתראות מיותרות — כאילו לא יצרתם מספיק רעש ביניכם, כאילו לא פצעתם זה את זה מספיק — שייכים לעבר הרחוק. אותם ימים בהם הייתם צעירים, חסרי ניסיון ועצורים בעצמכם, נראים היום כמו דמויות בספר שניתן לסגור במהירות. הסיפור נשחק, הדמויות שטחיות ונרקיסיסטיות, והאירועים נראים כה רחוקים עד שקשה לסלוח להם על הטעויות שלהם — בדיוק כמו הטעויות שלכם באותה תקופה.

אבל מה אם היינו מציבים אותה במקום אחר? במקום על ספסל בבית המשפט, דמיינו אותה יושבת על סלע עתיק בפארק עירוני. סלע שנוצר לפני חצי מיליארד שנים, סלע שעבר קרחונים, התפרצויות והתמוטטויות, אך עדיין עומד יציב. עליו יושבת אישה בשנות השבעים לחייה, לבושה בשמלה סגולה ישנה מבד כותנה הודית, מעט מרופטת, המשתלבת בצורה מפתיעה עם הסדקים בסלע.

הקרחון הנמס הותיר אותה שם, על אותה נקודה יציבה. היא שרדה לא רק את האלימות שלה, אלא גם את הכאב והטעויות של העבר. עכשיו, היא עשויה להתחיל לספר את הסיפור שלה מחדש — סיפור של התחדשות, של הזדמנות שנייה ושל חיים שממשיכים להתפתח גם בגיל השלישי.