הטענה שחברות עשירות כמו וולמארט, אמזון ומקדונלד'ס נהנות מ"סיוע ממשלתי" באמצעות העסקת עובדים הזכאים למדיקאייד אינה רק שגויה – היא מסוכנת למדיניות הרווחה החברתית. הדמוקרטים, בראשות מושלים כמו מיקי שריל מניו ג'רזי, מנסים כעת להפוך אותה למדיניות מס: הטלת קנסות על חברות עבור כל עובד הזכאי למדיקאייד, במטרה למלא את קופת התוכנית. אך הצעה זו עלולה לפגוע בעובדים עצמם ולהחליש את מערכת הבריאות הציבורית שאותה הם מבקשים לחזק.
הטענה המרכזית נגד החברות הגדולות נשענת על ההנחה שמדיקאייד מאפשר להן לשלם שכר נמוך יותר, שכן העובדים מקבלים סיוע ממשלתי. אך מחקרים מוכיחים כי הנחה זו שגויה. כאשר מדינות הרחיבו את מדיקאייד ב-2014 במסגרת חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה, חוקרים בחנו את השפעת התוכנית על שוק העבודה. ממצאיהם היו חד משמעיים: הגדלת הסיוע הרפואי לא הובילה לקיצוץ בשכר העובדים. להפך, היא העניקה להם כוח מיקוח רב יותר מול המעסיקים.
מנגנון זה נובע מכללי הכלכלה הרווחת: כאשר המדינה מספקת לעובדים רשת ביטחון – בין אם באמצעות ביטוח בריאות, מזון או סיוע כספי – הם יכולים להרשות לעצמם להמתין להזדמנויות עבודה טובות יותר. עובדים שאינם תלויים בסיוע ממשלתי ייאלצו לקבל כל הצעה ראשונה, גם אם היא בשכר נמוך. לעומת זאת, מי שמקבל סיוע רפואי וצרכי יסוד אחרים יכול להרשות לעצמו לדחות הצעות עבודה גרועות ולדרוש שכר הוגן.
ההצעה החדשה בניו ג'רזי וקולורדו, שמטרתה למלא את קופת מדיקאייד באמצעות קנסות על חברות, מנוגדת לעקרונות אלה. היא עלולה לגרום למעסיקים לקצץ בשכר או לצמצם את כוח העבודה, ובכך לפגוע דווקא בעובדים בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר. יתר על כן, היא מחזקת את המודל הקיים של ביטוח בריאות פרטי דרך המעסיק – מודל שרבים מהדמוקרטים מבקשים לבטל לטובת מערכת ציבורית אוניברסלית.
במקום להטיל קנסות על חברות, על הממשל והמדינות לפעול להגדלת הסיוע הממשלתי לעובדים ולהרחבת זכאותם למדיקאייד. זאת, מבלי לפגוע בהם באמצעות מדיניות שתחזק את המעסיקים על חשבונם. המדיניות הנוכחית אינה רק שגויה – היא מסוכנת ליציבות הכלכלית ולרווחתם של העובדים.