כשמתנקש נשמע כמו ליברל: מה עושים כשהשיח הפוליטי הופך לאלים?

בתמונה: כוחות אכיפת החוק מובילים את קול טומאס אלן, החשוד בניסיון ההתנקשות בארוחת העיתונאים בבית הלבן, בוושינגטון די.סי., בליל ה-25 באפריל 2026. | צילום: Truth Social/Anadolu via Getty

מי זה קול טומאס אלן?

קול טומאס אלן, החשוד בניסיון ההתנקשות בארוחת העיתונאים בבית הלבן, אינו דומה לרוב המתנקשים הפוליטיים בעבר. הוא לא נראה כמו קיצוני אלים, אלא כאדם שגרתי למדי. הטענות הפוליטיות שלו, כפי שהוצגו במניפסט ובפוסטים ברשתות החברתיות, דומות לאלו של דמוקרט ממוצע: הוא האמין שנשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, הוא מנהיג מושחת ובלתי חוקי, שהפר זכויות מהגרים, ביצע פשעי מלחמה והציב איום קיומי על הדמוקרטיה האמריקאית.

מה אומרים המומחים על אלימות פוליטית?

ראיינתי חמישה מומחים מובילים בתחום האלימות הפוליטית בארצות הברית. התמונה שהצטיירה הייתה מורכבת, והמומחים לא תמיד הסכימו ביניהם. עם זאת, שלושה מסקנות מרכזיות עלו מהראיות:

• אלימות פוליטית מתגברת כאשר אנשים מאמינים שהפוליטיקה היא מאבק קיומי – כאשר הם חשים שדרך חייהם או ערכיהם נמצאים בסכנה, ושאין תקווה לפתרון שלום לסכסוכים. רטוריקה כזו, הן מצד שמאל והן מצד ימין, עלולה ליצור סביבה שבה האלימות הופכת לסבירה יותר.
• הסיכון ניתן להפחתה באמצעות הדגשת פתרונות פוליטיים שלווים – כאשר אנשים מאמינים שיש דרכים חוקיות ודמוקרטיות לפתור קונפליקטים, הסיכוי לאלימות פוחת.
• השיח הפוליטי האמריקאי נמצא בנקודת מפנה מסוכנת – רטוריקה קיומית, בין אם היא מדברת על "החלפת הלבנים" או על "גניבת הבחירות", מעודדת אלימות.

האם "נורמיזם קיצוני" הוא מגמה חדשה?

אלן אינו היחיד. ראיין רות', שתכנן להתנקש בחייו של טראמפ במר-א-לאגו, הציג התנהגות בולטת יותר, אך כתביו כללו נושאים דומים לאלו של אלן. שניהם מצטרפים לרשימה של אנשים כמו לואיג'י מנג'ונה וטיילר רובינסון, החשוד בניסיון ההתנקשות בצ'ארלי קירק, אשר מכונים יותר ויותר כ"נורמיזם קיצוני".

אנשים אלו מבטאים טענות שנשמעות כמו ביקורת ליברלית מרכזית – למשל, ביקורת על ביטוח הבריאות הפרטי או על "שנאת הימין" – אך בפועל הם נוקטים באלימות, שהיא בדרך כלל מזוהה עם קיצונים פוליטיים.

האם הביקורת הליברלית על טראמפ מובילה לאלימות?

השאלה האם הביקורת הליברלית על טראמפ מובילה למעשים אלימים היא שאלה אמיתית, אך היא אינה מצדיקה את ניסיונות הממשל לנצל אירועים אלו כדי לפגוע במתנגדים פוליטיים, כמו ג'ימי קימל או ג'יימס קומי. כמו כן, אין להתעלם מהצביעות של הרפובליקנים, אשר מצד אחד מתלוננים על הרטוריקה הדמוקרטית, אך מצד שני תומכים בטראמפ – אדם שמגביר את האלימות במערכת הפוליטית האמריקאית יותר מכל מנהיג אחר בהיסטוריה המודרנית.

מסקנות: האם המערכת הפוליטית יכולה להימנע מאלימות?

הניסיון להתנקש בטראמפ, כמו גם ניסיונות אחרים, מעידים על שינוי עמוק בשיח הפוליטי האמריקאי. למרות שהמומחים חלוקים בדעותיהם, ברור כי רטוריקה קיומית ודה-לגיטימציה של הצד השני מעודדות אלימות. הפתרון אינו בהשתקה או בהאשמות הדדיות, אלא בהחזרת האמון במערכת הדמוקרטית ובפתרונות פוליטיים שלווים.

"הדמוקרטיה האמריקאית עומדת בפני מבחן חמור. האלימות הפוליטית אינה תופעה חדשה, אך היא הופכת למסוכנת יותר כאשר היא מגובה ברטוריקה קיומית ובערעור האמון במערכת. הפתרון חייב לבוא מהשיח הציבורי ומהמנהיגות הפוליטית, אשר חייבת להדגיש את חשיבות הדמוקרטיה והפתרונות השלווים."