מדוע בינה מלאכותית אינה תחליף לכותב משפטי אנושי

השאלה ששיגרה את הדיון

בעקבות סדרת מאמרים שפרסמתי על שימוש בבינה מלאכותית בכתיבת מחקרים משפטיים, פנה אלי עמיתי לשעבר, פרופ' דניאל סולובי, בשאלה מכרעת: מה ההבדל בין הכותב לבין שופט? הרי גם שופט מנסח חוות דעת משפטיות וחותם עליהן בשמו, אז מדוע שימוש בבינה מלאכותית יהיה שונה? לטענתו, מדובר באותה פעולה עצמה – רק עם כלי שונה.

מדוע חוות דעת שיפוטית שונה ממאמר אקדמי

ההבדל המרכזי, לדעתי, טמון בנורמות הכתיבה ובאחריות הנלווית לכך. חוות דעת שיפוטית היא פעולה רשמית של המדינה, והחתימה עליה היא מוסכמה בלבד. למשל, כאשר בית משפט לערעורים מורכב משלושה שופטים – איי, בי וסי – והם מוציאים פסק דין מנומק, החשיבות אינה מי חתם עליו, אלא העובדה שהפסק ניתן על ידי הרכב מוסמך. בין אם יחתום שופט אי, בי או סי, ובין אם יפורסם ללא חתימה כלל (per curiam), הפסק נותר בעל אותה משמעות משפטית. הוא מהווה תקדים מחייב באותה מידה.

יתרה מכך, איננו מייחסים את תוכן הפסק לדעתם האישית של השופטים החתומים בלבד. אנו מבינים כי פסק דין שנחתם על ידי שופט סי משקף למעשה את עמדת ההרכב כולו, גם אם ניכרת בו יותר השפעתו של שופט סי עצמו. במקרה זה, האחריות היא קולקטיבית, והמסר הוא מוסדי – לא אישי.

מדוע לא נחתום עוזר משפטי על פסק דין?

לאור האמור לעיל, הגיוני שלא נראה חתימה של עוזר משפטי על פסק דין שסייע בניסוחו, ואף לא במקרים בהם עוזר משפטי כתב אותו במלואו. הפסק הוא מסר מוסדי, והמוסד הוא שקובע את תוכנו. שמות החותמים משקפים את מי שברשותם הסמכות להעביר את המסר, אך הם אינם מהווים את עיקר החשיבות.

נורמות הכתיבה במאמרים אקדמיים

במאמרים משפטיים מסורתיים, הנורמות שונות לחלוטין. כאן, הכותב מצהיר: זו עמדתי האישית. ניתן להשוות זאת לסולן בג'אם סשן ג'אז: כאשר הסולן עולה לבמה ועושה שימוש בהקלטה של ג'ון קולטריין במקום לנגן בעצמו, אנו לא נתייחס אליו כאל נגן שווה ערך לקולטריין. לא נאמר כי הוא הצליח לבחור את ההקלטה הנכונה ולהפעיל אותה בזמן הנכון. במקום זאת, נרגיש מרומים. הסולן היה אמור לבטא את עצמו, ולא להסתמך על ביצוע מוקלט של אחר.

נורמות אלו הן גמישות במידה מסוימת, אך הן מבחינות בין סוגי הביטוי השונים. כאשר מדובר בביטוי שמבוסס על אינדיבידואליות ועמדה אישית, השימוש בבינה מלאכותית הופך לפעולה שונה בתכלית. היא אינה יכולה לשאת באחריות האישית והאקדמית הנדרשת ממאמר משפטי.

מסקנה: אחריות אישית מול אחריות מוסדית

ההבדל בין חוות דעת שיפוטית למאמר אקדמי אינו טמון רק בצורת הכתיבה, אלא בעיקר באחריות הנלווית אליה. בחוות דעת שיפוטית, האחריות היא מוסדית וקולקטיבית. במאמר אקדמי, האחריות היא אישית ומיוחסת לכותב הבלעדי. לכן, השימוש בבינה מלאכותית בכתיבת מאמרים משפטיים מעלה שאלות אתיות ואקדמיות מהותיות, שכן היא מנטרלת את האלמנט האנושי והאחראי שבליבת הכתיבה המשפטית.

נקודת המפתח: כאשר אנו מדברים על כתיבה משפטית, חשוב להבחין בין פעולות מוסדיות לבין ביטוי אישי. הבינה המלאכותית יכולה לסייע בתהליכים טכניים, אך היא אינה יכולה לשאת באחריות האקדמית והאתית הנדרשת ממאמר משפטי.