עד שהגעתי ללימודים באוניברסיטה, כבר הבנתי שהחיבה שלי למכוניות היא לא נחלת הכלל. בעוד שחלק מחבריי יכלו לדבר שעות על דגמי מכוניות, נושא שהיה קרוב לליבי, רבים אחרים התייחסו לתחבורה ממונעת ברשלנות או אף בזלזול. הזלזול הזה התבטא לעיתים קרובות בהתנשאות ובהערות פוגעניות.
אני עוד זוכר את אותו ערב, כשחבר ותיק משנות ה-70, יחד עם עוד כמה מחבריו לספסל הלימודים, הדגים כיצד ניתן לזהות מכוניות פורד משנות ה-60 בחשכה באמצעות צורת פנסי הזנב שלהן. הוא אף הראה כיצד ניתן לזהות מכוניות משטרה מדגם Plymouth Fury בזכות מיקום האורות הקדמיים הענבריים שלהן. חשבתי לעצמי: 'איך לא ניתן להבין את החשיבות של מידע כזה?' אך התגובה הייתה ברורה: לא כולם מעוניינים לדעת.
מאז למדתי לשמור על התשוקה שלי למכוניות בסוד כשאני פוגש אנשים חדשים או יוצא לדייט ראשון. זה מזכיר לי את האופן שבו אנשים הסתירו את הערצתם לנשיא ריצ'רד ניקסון, למוזיקת פולקה או לשירי הגנאי של תאולוגים כמו ג'.ק. צ'סטרטון. אך מה שבאמת הפתיע אותי היה שלא רק אנשים מן השורה התעלמו מחשיבותן של המכוניות, אלא גם עיתונים ומוסדות תרבות נחשבים כמו הניו יורק טיימס, אשר בדרך כלל נותנים את הדעת על השלכות כלכליות וחברתיות כמעט בכל תחום אחר.
הם לא הבינו שהמכונית היא לא רק כלי תחבורה, אלא יצירת עיצוב ואמנות. הם התעלמו מההיסטוריה הייחודית שלה, מחשיבותה בכלכלה העולמית ומעומס הרגשי והחברתי הנלווה לכל דגם. המכונית שאדם בוחר לנהוג בה משדרת הרבה מעבר לטעם האישי שלה: היא מעידה על ערכים, אמונות, מעמד חברתי ועוד. היא הופכת למעין מבחן רורשאך, שמגלה לא רק את טעמו האסתטי של בעליה, אלא גם את השקפת עולמו, מצבו הכלכלי ותפיסת העצמי שלו.
זו הסיבה שבגללה בחירת המכוניות לדמויות בסרטים ובטלוויזיה נעשית לעיתים קרובות תוך מחשבה רבה. יש כל כך הרבה פרטים עדינים שיש לקחת בחשבון. עבורי, ניתוח המכונית שבה נוהגת דמות מסוימת הוא חלק בלתי נפרד מהבנת אישיותה. המכונית היא הרבה יותר מסתם אמצעי תחבורה – היא מראה לעולם מי אנחנו, מה אנחנו מאמינים בו ומהו מקומנו בעולם.