מי אחראי למיקסטייפ? המשחק שלא מצליח לדבר אל אף אחד

מיקסטייפ: נוסטלגיה ללא מטרה ברורה

המשחק מיקסטייפ מציג את עצמו כחקירה של אהבה ונאמנות בגיל ההתבגרות, ושואל מה נשאר מהן כאשר עוברים לבגרות. הוא מתרחש בשנות התשעים, תקופה שהפכה מזוהה עם נוסטלגיה, אך למרות זאת, קשה להבין למי בדיוק המשחק מנסה לפנות. מי שגדל באותה תקופה – כמו מבקר המשחקים הלבן והמעמד הבינוני, שהיה מעורב מדי במוזיקה – יתקשה למצוא בו את הרגש האמיתי של התקופה.

תחושה של תקופה שגויה

כאשר מנסים לתפוס את רוח שנות התשעים דרך המשחק, נדמה כאילו הוא נוצר על ידי אדם שלא חי באותה תקופה. מהאופנה דרך השפה ועד לאופן שבו הדמויות מתקשרות עם טכנולוגיה – כלום לא מצליח לשדר את תחושת התקופה בצורה אותנטית. זה דומה לאיור של תקופה שנעשה על ידי מי שלא היה שם, או לסיכום שנוצר על ידי בינה מלאכותית שסרקה מאמרים על שנות התשעים שנכתבו על ידי מי שנולד בשנת 2002.

מוזיקה שלא מתאימה לדמות

כל פרק במשחק מתרכז בשיר מוכר, החל ממונדו רוק ועד סילברצ'יר, אך הרכב המוזיקה של הדמות הראשית, סטייסי, נראה לא מציאותי לחלוטין. אף אחד בשנות התשעים לא היה מחזיק אוסף מוזיקה כזה, שכן הוא נראה כאילו נוצר על ידי מישהי שיכלה להיות מעצבנת רק בזכות האינטרנט. המשחק לא מנסה לשחזר את הלהיטים הגדולים של התקופה, אך גם לא מצליח לשקף אפילו במעט את מה שהיה אופייני לבני הנוער באותה תקופה. סטייסי מרגישה פחות כמו נערה משנות התשעים ויותר כמו מוצר של צוות גברים לבנים שיצרו משחק על נערה משנות התשעים בשנת 2026.

חוסר בהירות בזמן ובמקום

המשחק לא מציין באופן ברור מתי הוא מתרחש, והעיירה הבדיונית שבה הוא מתרחש לא עוזרת לקבע אותו בזמן. כתוצאה מכך, הסיפור כולו מרחף ללא מטרה, ללא יכולת להתחבר באמת לתחושה או למטרה של התקופה שבה הוא אמור להתרחש. כפי שציין קמרון קונצלמן: "זה כמו שמישהו מספר לך איך היה 'פעם', או מתייחס ל'תקופה ויקטוריאנית' – זהו קיצור תרבותי נוח שמאפשר לנו לקפל את הזמן והמרחב לאריזה אסתטית שאותה נוכל למכור בשוק הפתוח."

מי אמור להתחבר למיקסטייפ?

השאלה הגדולה היא: למי מיועד המשחק הזה? הוא מנסה לשחזר את שנות התשעים דרך סיפור התבגרות, אך נראה שהוא פשוט לא יודע למי לפנות. האם הוא מיועד למי שלא היה שם ומרגיש נוסטלגיה מלאכותית? או שמא הוא מיועד למי שהיה שם ומצפה למשהו אותנטי יותר? התשובה נותרת מעורפלת, והמשחק מסתיים כשהוא מרחף בין תקופות ובין מטרות, ללא יכולת ליצור חיבור אמיתי עם הקהל שלו.