בשנת 2010, כאשר שימשתי כמפקד כוחות הצבא האמריקני באירופה, התרעתי בפני הממשל, הקונגרס וראשי הצבא שלא לצמצם את הנוכחות הצבאית באזור. ניסיתי לשכנע להשאיר לפחות חטיבת טנקים אחת באירופה, מתוך אמונה שצעד כזה ירתיע את רוסיה וימנע ממנה לנצל את החלל שנוצר. למרבה הצער, לא הצלחתי לשכנע, והכוחות הוחזרו לארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן, רוסיה פלשה לחצי האי קרים ולדונבאס – צעד שייתכן והיה קשור להחלטה זו.

עכשיו, כאשר מזכיר ההגנה האמריקני פיט הגסט הודיע על צמצום של 5,000 חיילים באירופה, אני שומע שוב את אותם אזהרות. האם אנחנו עומדים לחזור על טעות העבר?

הצמצום הקודם: מה קרה באמת?

בין השנים 2004 ל-2012, הצבא האמריקני צמצם את נוכחותו באירופה מ-90,000 חיילים ל-34,000. ההחלטה לא התקבלה בקלות – היא הייתה תוצאה של שנים של ניתוחים, תיאומים בין-משרדיים ומשא ומתן עם מדינות אירופה כמו גרמניה ואיטליה. המטרה הייתה לייעל את הכוחות תוך התחשבות במשפחות החיילים ובפעילות הצבאית בעיראק ואפגניסטן. אך לצד ההיבטים הצבאיים, היו גם שיקולים פוליטיים, כלכליים ומשפטיים.

אחד האתגרים הגדולים היה תכנון סגור של בסיסים, ציוד ותשתיות. ההחלטה לא הייתה פשוטה, אך היא התקבלה מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה לצמצם עלויות ולהתאים את הכוחות למציאות החדשה. אלא שבסופו של דבר, הצמצום הזה הותיר חלל אסטרטגי שאפשר לרוסיה לפעול.

האזהרה שלא נשמעה

נשיא גאורגיה דאז, מיכאיל סאקשווילי, הזהיר אותי באופן חד-משמעי: אם ארצות הברית תוציא כוחות משמעותיים מאירופה, רוסיה תנצל זאת. הוא צדק. כיום, אני שומע אזהרות דומות מפי מומחים ומנהיגים אירופיים. האם אנחנו עומדים לחזור על אותה טעות?

"הצמצום הנוכחי לא נובע מניתוח מעמיק, אלא מתוך רצון לנקום במדיניותה של גרמניה בעקבות מלחמת איראן. זו החלטה מסוכנת שיכולה להוביל לתוצאות הרות אסון."

מה צריך לעשות עכשיו?

ראשית, יש לבחון מחדש את ההחלטה לצמצם את הכוחות. האם מדובר בצעד נבון או בטעות אסטרטגית? שנית, יש לוודא שההחלטה לא תתפרש כחולשה מצד ארצות הברית ובעלות בריתה. לבסוף, יש לתת דגש על שיתוף פעולה עם מדינות אירופה כדי להבטיח שהצמצום לא יוביל לחוסר יציבות.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שצמצום נוכחות צבאית באירופה יכול להוביל לתוצאות בלתי צפויות. האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון הזה שוב?

מקור: The Bulwark