הבעיה של טוני סופרנו: למה גם מנהיגים חזקים נופלים בפח הטעות

טוני סופרנו היה מומחה באילוץ. באמצעות אלימות, סחיטה ושוחד הוא טיפס לראש הפירמידה בעולם הפשע, ריסק מתחרים והבטיח רווחים גבוהים – למרות תחלופת עובדים לא רצויה. עם זאת, גם הוא החל להטיל ספק בקיומה של דרך אחרת. הפסיכיאטרית שלו, דוקטור ג'ניפר מלפי, עודדה אותו לאמץ גישה שיתופית יותר: להקשיב, לתקשר עם עובדיו ולנהוג בחשיבה עמוקה יותר. סופרנו עצר לרגע, שקל את הדברים ואז שאל: 'אז איך אני גורם לאנשים לעשות מה שאני רוצה?'

זו היא הבעיה של טוני סופרנו. ומנהיגים רבים חווים אותה כיום. מצד אחד, אנחנו רוצים להיות מנהלים אמפתיים, להניע צוותים ולשלב שיתוף פעולה. מצד שני, אנחנו צריכים – ודורשים – שאנשים יבצעו את מה שאנו רוצים: לקוחות ירכשו את המוצרים שלנו, בעלי עניין יאמצו את החזון שלנו, והצוות יממש את התוכניות שלנו. מנהיגים טובים לומדים לאזן בין הצרכים הללו.

איך מנהיגים חזקים מובילים?

לפני שנים, אחת המנהלות הטובות ביותר שלי עזבה לתפקיד בחברה אחרת. בחברה שלנו היא הייתה אחראית על מותג בודד והייתה יכולה להתייעץ איתי בכל החלטה. בתפקידה החדש היא ניהלה את כל המאמץ הדיגיטלי, ובניגוד לכישוריה וניסיונה, היא התקשתה. יום אחד היא התקשרה אליי ושאלה אותי איך אני כל כך בטוח בהחלטות שלי. הופתעתי, כי בעצם כמעט אף פעם לא הייתי בטוח בהחלטות שלי. ניהול ארגון של יותר מ-800 עובדים משמעו קבלת החלטות שאף אחד אחר לא יכול לקבל במקומי. לא היו לי החלטות קלות, רק החלטות לא ודאיות. להיות בעמדת אחריות פירושו לקבל החלטות ללא כל העובדות, בהקשר משתנה במהירות. אתה עושה זאת בידיעה מלאה שאם תטעה, האחריות תיפול עליך בלבד – ולא על אף אחד אחר. לעולם אי אפשר להיות בטוח בהחלטה שלך, רק בכך שאתה זה שצריך לקבל אותה. זו הסיבה שסופרנו היה מנהיג כה אימתני. זו גם הסיבה שמנהלים רבים מצליחים לשגשג למרות חוסר בתכונות הרכות שספרי הניהול ממליצים עליהן.

התפקיד העיקרי של מנהיג הוא לקבל החלטות, להבטיח את ביצוען ולקחת אחריות עליהן. זו הייתה נקודת התורפה של הבוגרת שלי. היא הייתה חכמה, אנרגטית ובעלת יכולות, אך לא הצליחה לעבור את הרוביקון הזה.

מלכודת הנאמנות

בספרו 'On the Grand Trunk Road', העיתונאי זוכה פרס פוליצר סטיב קול תיעד שני עשורים של דיווחים ממרכז אסיה. הוא ציין כי מנהיגים חזקים במשטרים אוטוקרטיים, כמו רג'יב גנדי בהודו או בנזיר בהוטו בפקיסטן, יצרו 'תרבות של בדלנות' שהעוורה אותם לסכנות למשטרם. כל מנהיג זקוק לאנשים נאמנים סביבו, אך כאשר הנאמנות הופכת לעיוורת, היא הופכת למכשול.

מנהיגים רבים נופלים למלכודת הזו: הם מקיפים את עצמם באנשים שמסכימים איתם, מתוך רצון להימנע מעימותים או ביקורת. אך הנאמנות העיוורת מרחיקה אותם מהמציאות ומונעת מהם לראות סכנות מתקרבות. הם מפספסים הזדמנויות לשיפור, מתעלמים מאותות אזהרה וממשיכים בדרך שגויה עד שיהיה מאוחר מדי.

הפתרון אינו לוותר על נאמנות, אלא להבטיח שהיא תלווה בביקורת בונה ובשיח פתוח. מנהיגים חייבים להקיף את עצמם באנשים שיאתגרו אותם, שיציעו נקודות מבט שונות ויעזרו להם לקבל החלטות מושכלות יותר. רק כך הם יוכלו להימנע מהטעויות שסופרנו וחבריו למשטר האוטוקרטי נפלו בהן.