כשאנו מוחקים את המכוער: שני ספרים חדשים חושפים את הכוח שבחוסר השלמות

קהילת ה'לוקסמקסינג' (Looksmaxxing) הפכה לאחרונה למוקד עניין תרבותי. קבוצה מקוונת זו, המורכבת בעיקר מגברים שמבצעים פעולות קיצוניות כמו הכאה עצמית לפיתוח לסת חזקה או שימוש בסמים כדי להוריד במשקל, זוכה לסיקור תקשורתי נרחב. המניעים שלהם מובנים למדי: הם מזהים כי בחברה שלנו, חיים נוחים יותר לאנשים יפים, ולכן הם פועלים בהתאם – גם במחיר של פגיעה עצמית. החישוב הזה, גם אם מזעזע, נראה הגיוני למדי. אך מה קורה כשאנשים בוחרים ללכת בכיוון ההפוך?

שני ספרי זיכרונות חדשים מציעים פרספקטיבה שונה: במקום לשנות את המראה, הן בוחרות לאמץ את המכוערות ולחקור את ההשלכות החברתיות של המושג 'מכוער'. ספרה של העיתונאית סטפני פייריינגטון, 'מכוערת' (Ugly), יראה אור במאי הקרוב. היא פותחת את הספר במשפט: 'אני אישה מכוערת'. במקביל, המשוררת והאמנית מושתרי הילאל פרסמה לאחרונה את הספר 'מכוערות' (Ugliness), בו היא כותבת: 'בגיל 14 למדתי 14 פעמים שאני מכוערת'.

שתי הכותבות מבצעות חישוב דומה לזה של קהילת הלוקסמקסינג: חיים נוחים יותר כשאתה יפה, ואני לא נחשבת יפה בעיני אחרים. אך במקום לפנות למכות או למזרקים, הן בוחרות לחקור את התרבות עצמה. בספריהן, פייריינגטון והילאל מנסות להבין מהו מקור המכוערות שלהן: האם היא נובעת מחוסר הביטחון שלהן או שהיא אובייקטיבית? האם בכלל קיימת אובייקטיביות בהגדרת היופי האנושי? והן בוחנות את האלפי שנות הגזענות והמיזוגניה שהגדירו את תחושת המכוערות שלנו.

הן שואלות האם יש ערך בהגדרה עצמית כמכוערות ולהחלטה שלא להתייחס לדעתם של אחרים, או שמא אימוץ כזה הוא למעשה מעשה של שנאה עצמית. 'אני לא יכולה להשלים עם המכוערות באמצעות אסתטיקה ושירה בלבד', כותבת הילאל לאחר שהקדישה עמודים רבים לשיריה ולתצלומיה על האף שהיא מרגישה גדול מדי עבור פניה. פייריינגטון מוסיפה: 'זה מרגיש רגיש מדי להודות שהמכוערות או היופי שלנו משפיעים, אפילו מעצבים, את חיינו'.

כשקראתי את הספרים, לא תמיד הרגשתי שהכותבות הגיעו לתשובות ברורות יותר מאשר חברי קהילת הלוקסמקסינג. המילה 'מכוער' נושאת עמה עומס שלילי כה רב, עד שניסיון לתבוע אותה מחדש עלול להיראות כמו שנאה עצמית. למעשה, הרגשתי צורך להגן עליהן ולבדוק את תמונותיהן כדי לאמת את טענותיהן. 'לא מכוערת בכלל!' קראתי לעצמי כשנחשפתי לתמונותיהן – נשים נורמליות למראה לחלוטין. אך פייריינגטון, לפחות, הבהירה שהיא לא מעריכה מחמאות כאלה. היא מציינת שהיא לא מעוניינת בהן, שכן הן מבטאות את אותה מערכת ערכים שהובילה אותה לתחושת המכוערות מלכתחילה.