כשהמין האנושי מעורר בך גועל: איך להתמודד עם שנאה עצמית למין שלך

טור העצה «המרחק שלך עשוי להשתנות» מציע מסגרת ייחודית להתמודדות עם דילמות מוסריות מורכבות. הבסיס לתפיסה זו הוא פלורליזם ערכי — הרעיון שכל אדם נושא עמו ערכים רבים ושונים, שלכולם תוקף שווה, אך לעיתים הם סותרים זה את זה. אם יש לך שאלה שתבקש שתעובד בטור, ניתן למלא טופס אנונימי ולשלוח אותה.

השאלה השבועית: כשההישגים האנושיים מגיעים על חשבון הטבע

השבוע התקבל מכתב קורא המעלה תהיות קשות על מקומו של האדם בעולם. הטקסט, שעבר עריכה לקיצור ולהבהרה, מנסח את התסכול באופן הבא:

אנו טוענים שאנו מעריכים את עולם הטבע, אך כל הישג גדול, כל סיפור, כל כוס קפה — לא עשה דבר לטובת אף יצור מלבדנו. כשקיומו של המין האנושי בא על חשבון הכל, כשהצביעות גלויה וכולנו יודעים זאת... כיצד אוכל להביט למישהו בעיניים או להרגיש טוב כאשר כל מעשה אנושי כרוך במחיר של עולם הטבע שילד אותנו? איבדתי את הרצון. אני מודע לכך שזה נשמע ילדותי, אך הנתונים ברורים: אינני בטוח עוד במה אנו עוסקים כאן, מלבד בניסיון ליצור את הצרכן המושלם — תוך התעלמות מוחלטת מהעולם שמסביב. אנו מכורים ל״עצמי״, ואני, באופן גלוי, מלא גועל כלפי המין האנושי.

תגובה לקורא: מעבר לזעם — ההרגשה שמאחורי הגועל

בתשובתה לקורא, הכותבת מציעה להתבונן מעבר לתחושות הקשות ולזהות את הרגשות העמוקים יותר שמעורר הגועל:

• אכזבה — מהתנהגות המין האנושי ומההשפעות ההרסניות שלו על הסביבה.
• עצב — על העתיד שצפוי לנו בעקבות הפגיעה המתמשכת בטבע.
• פחד — מפני מה שעוד צפוי לנו בעידן של משבר אקלים מונהג-אדם.

הכותבת מסבירה כי קל יותר להסיט את תשומת הלב מהרגשות הפגיעים הללו ולעבור ישר לתחושות של זעם או שנאה עצמית. ההאשמה העצמית או ההאשמה במין האנושי כולו מעניקה תחושה של עליונות מוסרית, אך היא גם מרחיקה אותנו מההתמודדות האמיתית עם המציאות.

גועל עצמי לאורך ההיסטוריה: ממבול ועד ימינו

הכותבת מציינת כי תחושת הגועל כלפי המין האנושי אינה חדשה. עוד מימי קדם, בני האדם השתמשו בדימויים של אלים המגלים סלידה מהאנושות כדי להביע את התסכול שלהם. דוגמאות בולטות:

• המבול המסופוטמי (המאה ה-17 לפנה"ס) — האלוהים השמיד את האנושות במבול, והציל רק את משפחתו של אטרחסיס.
• סיפור נח (המאה ה-5 לפנה"ס) — האלוהים השמיד את העולם במבול, אך הציל את משפחתו של נח ואת בעלי החיים.
• ימי הביניים — מגפות כמו המוות השחור (המאה ה-14) והמלחמות הדתיות (המאה ה-17) העצימו את תחושת האסון והגועל כלפי האנושות.
• עידן האטום (המאה ה-20) — פיתוח הנשק הגרעיני והחשש מהשמדה עצמית העלו שאלות קשות על עתידו של המין האנושי.

גם כיום, בתקופה של משבר אקלים מונהג-אדם, תחושת הגועל כלפי המין האנושי צצה מחדש, במיוחד בקרב פעילי סביבה קיצוניים. חלקם אף תומכים בתנועת ההכחדה ההתנדבותית של האדם, הקוראת להפסקת הרבייה האנושית כדי למנוע נזק נוסף לסביבה.

האם יש תקווה? איך להתמודד עם תחושות אלו

הכותבת מציעה מספר דרכים להתמודדות עם תחושות הגועל והזעם:

1. הכרה ברגשות הפגיעים — במקום להסיט את המבט לתחושות של זעם או שנאה, יש להתבונן בעצב, באכזבה ובפחד שמעוררים את התחושות הקשות.
2. פעולה ממוקדת — במקום להתמקד בגועל כלפי המין האנושי, ניתן לפעול לשינוי באמצעות פעולות קטנות ומשמעותיות, כמו צמצום צריכה, תמיכה בארגוני סביבה או חינוך לאחרים.
3. קבלת האחריות — במקום להאשים את המין האנושי כולו, ניתן לקחת אחריות אישית על הפעולות שלנו ולנסות להשפיע על הסביבה הקרובה שלנו.
4. חיפוש משמעות — במקום להתמקד במה שלא עובד, ניתן לחפש דרכים ליצור השפעה חיובית, גם אם היא קטנה, ולמצוא משמעות בפעולות שלנו.

בסופו של דבר, הכותבת מסכמת כי תחושות הגועל והזעם הן חלק מהאנושיות שלנו. במקום להילחם בהן, ניתן להשתמש בהן כמנוע לשינוי ולפעולה, תוך שמירה על תקווה לעתיד טוב יותר.

איך לשלוח את השאלה שלך לטור העצה

אם יש לך שאלה שברצונך שתעובד בטור «המרחק שלך עשוי להשתנות», ניתן למלא טופס אנונימי ולשלוח אותה. מנויי הניוזלטר יקבלו את הטור לפני כולם, והם יקבלו עדיפות בשאלותיהם לטורים עתידיים. ניתן להירשם לניוזלטר כאן.