תופעת הליבה הרפואית האמריקאית: המתנה הארוכה לחדר מיון הופכת למגפה

בחודשים האחרונים לחייו הפך המשפט ”לא אלך למיון” למנטרה של בעלי, אנדריי. הוא היה חולה בסרטן הוושט שהתפשט בכל גופו, למעט מוחו השרירי. כרופאה בעצמי, הקמתי בביתנו בית חולים מאולתר בסיוע מומחים שהשיגו לי תרופות לשמירה על לחץ הדם, לטיפול בכשל כבדי, לדיכוי שיעול ולהקלת הבליעה. למרות מצבו הקשה, הוא שב וחזר על אותה אמירה בכל פעם שהתעלף, חווה התקף או הקיא את שייק החלבון שהכנתי עבורו כדי לעקוף את הוושט הצר. הוא אמר זאת שוב ושוב, גם כשנוזלים הצטברו בריאותיו, הקשו עליו את הנשימה והפכו אותו לקורבן של התקפי שיעול מייסרים. פעם היה גבר גדול וחסון, אך עתה, בדרך אל המוות, הפך לרזה ושדוף. חיינו היו תלויים על בלימה, אך הבנתי היטב מדוע הוא מסרב בכל תוקף להגיע למיון. רוב הביקורים הקודמים שלנו שם הסתיימו במסע ארוך אל התופת המכונה ”המתנה למיטה” — מצב בו החולה מאושפז באופן רשמי אך נותר תקוע בחדר המיון, לעיתים במשך ימים, ללא מיטה ראויה או טיפול נאות.

המצב החמיר: המתנה של ימים בחדר המיון

במהלך הלילה הארור ההוא, בשעה 02:00, נגמרו לי הרעיונות. אנדריי היה במצב אנוש, ולא נותר לי אלא לקרוא לאמבולנס. יחד נסענו לבית החולים, אך כבר ידענו את התוצאה מראש: הוא יישאר תקוע בחדר המיון, על אלונקה קשה, ללא מיטה וללא פרטיות. מצב זה מכונה ”אשפוז במיון” — מצב בו החולה מאושפז רשמית אך נמצא עדיין בתחום הפיזי של חדר המיון. הכללים לגבי טיפול ובטיחות הופכים מטושטשים, והמטופלים הופכים לקורבנות של מערכת קורסת.

בקיץ 2024, כשעדיין טופל כדי לבלום את הסרטן, אנדריי הפך למבולבל באופן פתאומי. היה צורך לאשפזו כדי לשלול זיהום או גרורות למוח. כשהגענו למיון בניו יורק, הוא הושאר על אלונקה קשיחה במשך למעלה מ-36 שעות, כשהמוסרות מוגבהות, בין אזעקות וקולות קריאות לקוד כחול. הוא לא ידע מה שעה היום, ונאלץ להשתמש בשירותים המשותפים לעשרות מטופלים ומבקרים אחרים. כל זה החריף את מצבו הנפשי. בסוף היום השני הוא עוד זיהה אותי, אך היה משוכנע כי הרופאים הם ”האויבים” ואני שותפתם הנשכרת. כשדרשתי להעבירו למיטה בקומה העליונה, הוא הועבר למיטה בקומה החמישית — אך היה זה מאוחר מדי.